סטודנטים בכיינים

נכתב ב-30 באפריל 2007, 21:24 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

0

אני מסתכל על התגובות במאמר הזה באתר של אגודת הסטודנטים של אונ' ת"א, ונחרד. יש שם סטודנטים שכל מה שמעניין אותם זה הלימודים שלהם. כזאת צרות אופקים.. בא לי להקיא עליהם. לא היו מוכנים להקריב חצי שנה מהתואר שלכם בשביל העתיד של המדינה? אני יוצא מנקודת הנחה שראשי ארגוני הסטודנטים לא מרמים אותנו. וזה בסדר לביקורת הזאת, כי יש שם הרבה שלא מתווכחים עם זה, אלא עם המחיר שהם צריכים לשלם. אז יקח לכם עוד סמסטר אחד לסיים את התואר, בוּ-הוּ! ואפילו אם לא יחזירו את הכסף. יכול להיות שלילדים שלכם יהיה יותר קשה, כי הם יצטרכו לנסוע ללמוד בחו"ל, כי פה ילמדו ברמה כ"כ נמוכה שהילדים שלנו ילכו להיות עובדים זרים ברומניה, ולא ההיפך.

רוצים עוד קצת נבואות זעם? הנה אחת בנענע ואחת ב"רשימות". יש גם עוד אחת מרשימות שמצאתי אח"כ.

הערת אוף-טופיק קטנה: עכשיו אני מתלבט אם לפרסם את זה ולדחוק מהמקום הראשון את פוסט הדיסק און קיא שלי כ"כ מעט זמן אחרי שהוא פורסם… אז תעזרו לי בדילמה ולכו לראות אם הוא מעניין אתכם. הוא פה למטה, תראו!

דיסק און קיא

נכתב ב-30 באפריל 2007, 19:54 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

אי שם בתחילת שנת הלימודים (זוכרים שהיה דבר כזה פעם?), אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב חילקה במתנה לכל הסטודנטים (שטרחו לבוא לקחת) דיסק און קי של 128 מגה. מתנה חביבה.

הבעיה העיקרית איתם היא שמשום מה, כשאתה מחבר את הדבר הזה למחשב, אתה לא מקבל רק כונן אחד של פלאש, כמו שתמיד יש כשמחברים Disk on key, אלא גם כונן סידירום וירטואלי. חלקכם אולי נתקלתם בתופעה כזו ב-DOKים חדשים, ששם מופיע CD וירטואלי עם כל מני דרייברים, תוכנות וכו'. אז היה אפשר לצפות שזה מה שיהיה שם, אבל לא! האגודה שלנו החליטה למלא את ה-CD הזה ב-PDFים המספרים על האגודה, מפעליה השונים, ושאר דברים משעממים שאף אחד לא יקרא לעולם (במיוחד לא מה-DOK שלו). החלטתי שאני רוצה להעיף את זה. קיראו עוד כדי לדעת איך!

אמפתיה

נכתב ב-29 באפריל 2007, 17:09 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

8

אני בנאדם די אמפתי.

אכפת לי מאיך שאנשים אחרים מרגישים, ואני מאוד נזהר לא לפגוע, ואם פגעתי במישהו המצפון שלי יכול לייסר אותי די הרבה זמן. גם אם זה לא אני שפגעתי, ופשוט לא עזרתי. (לא אם זה סתם שטות, כן? אני לא פסיכי. אני מדבר על דברים רציניים)

אני מאוד מתחבר לאיך שאנשים אחרים מרגישים. אם מישהו כועס, אני בד"כ יכול לראות את המצב דרך עיניו, להבין למה הוא כועס, לדעת איך לדבר איתו. אותו הדבר אם מישהו לחוץ, או עצוב, וכמובן שמח. זה הכי קל. כי זה המצב הכי טבעי, שמחה.

דבר אחד אני לא מבין: דיכאון. לא קיים בלקסיקון שלי. יש לך בעיה עם משהו? אני אתן לך עצה, אני אנסה לעזור, אני אקשיב למה שיש לך להגיד על מה שביאס אותך. אבל דיכאון, כזה שהוא חסר סיבה וחסר פתרון, הוא כמו קסם (שחור) מבחינתי. לא מבין את זה, לא יודע מה לעשות עם זה.

יותר מזה – הוא מעצבן אותי. אני לא מדבר על המצב הקליני של דיכאון, אני מדבר על הדיכאון הזה שסתם עובר על אנשים מדי פעם, כן? קטונתי מלדון בדיכאון קליני. הדיכאון הרגעי הזה מעצבן אותי בדיוק כי הוא חסר סיבה וחסר פתרון. הוא מעצבן אותי כי אין דבר כזה, חסר סיבה. אין דבר כזה ולעולם לא תשכנעו אותי בזה. יש דברים לא מוצדקים, לא מוסריים, בלתי צפויים, אבל אין דברים חסרי סיבה. אם קשה לי להרדם, זה לא סתם. יש משהו שיושב לי על הראש, אפילו אם אני לא מודע לזה, ואם אני אפתור אותו, או אפילו סתם אחשוב עליו ועל איך להתמודד איתו, אני אצליח להרדם. להכל יש סיבה.

ולא משנה כמה אמפתי אני מנסה להיות, אני לא יכול שלא לכעוס קצת (או הרבה, תלוי בהתנהגות שלהם) על אנשים שבדיכאון. זה נראה לי חוסר אחריות. כשמשהו מטריד אותך – תמצא מה זה! תטפל בזה! אה, אין לזה סיבה? לא יכול להיות! לא מאמין לך. אולי אני מאוד אוהב אותך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לחשוב שאתה טועה.

אולי זה רק כי אני מעולם לא הייתי בדיכאון שאין לו סיבה ואין לו פתרון. אולי. אבל אם זה מה שצריך כדי להבין את זה, לכו תזדיינו, אני לא אבין אתכם לעולם.

זה לא שלא היו לי מצבים קשים וחסרי פתרון בחיים – ההיפך. לפני 7 שנים, כשאמא שלי נפטרה, הייתי מאוד עצוב (בלשון המעטה), ומטבע הדברים, אין לזה פתרון. אבל היתה לזה סיבה. והחיים נמשכו. ככה זה.

בקיצור, דיכאון זה חרא מעופף.

וכמו חרא מעופף, אני לא חושב שהוא באמת קיים. :) והאמת היא, שכשאני מרגיש מבואס, יום מגעיל, אני פשוט מתעלם. זה עובר לבד, אם מתייחסים לזה כמו משהו גדול, זה נהיה עניין גדול.

זה כוּלה רגשות. זה הכל.

מאבק הסטודנטים בעוני

נכתב ב-27 באפריל 2007, 7:42 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

5

יש הרבה ביקורות על מאבק הסטודנטים. הרבה מהן (יותר מדי מהן) לגיטימיות. רק שני דברים אני לא מבין:

1. מי שטוען שזה לא בסדר שהסטודנטים מוחים רק על עניין שכר הלימוד והבעיות באקדמיה, ולא על דברים כמו העוני ושאר הבעיות בארץ – הוא באמת לא מבין שהשכלה ועוני קשורים זה בזה? שמערכת חינוך (כולל בתי ספר) טובה משמעותה פחות עוני, פחות פשע? אמנם לוקח איזה 30 שנה עד שרואים תוצאות משמעותיות, אבל ככה זה. חוץ מזה, כל ציבור שמפגין דואג רק לעצמו, מתוך הנחה שלקבוצות אחרות יש מי שיפגין עבורם. האמת היא שבאופן יחסי, הסטודנטים דווקא בצד הרע של המשוואה הזאת – לא כ"כ שמים עליהם, חוץ מחשיפה תקשורתית נאה.

2. הטענות על הדרישות של הסטודנטים, שהן לא ריאליסטיות וכו' – זה באמת הפריע לי, עד שהבנתי שאני טמבל. ממתי דרישות ראשוניות למו"מ הן אי פעם ריאליסטיות? כן, אני הראשון שיודה שזה חרא שזה ככה, אבל ככה זה. תמיד מתחילים מדרישות מוגזמות כדי ש"יורידו" אותך במו"מ למה שאתה באמת רוצה. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה לדבר עם הסטודנטים.

והערת צד: אני קצת מבין למה הם לא רוצים לדבר עם שרת החינוך. זה די מפגר, אבל התכל'ס הוא שעושה רושם שהבטחות של שרת החינוך לא שוות כלום כי בסופו של יום האוצר יכול לבוא ולעקוף אותן ע"י חלוקת התקציב כראות עיניו (או ללחוץ כדי שזה מה שיקרה. אותו הדבר). אולי אני לא מבין איך המערכת עובדת, אבל ככה זה נראה מהצד. לא רק בנושא מערכת החינוך. אנשי האוצר קובעים מדיניות בהרבה דברים. לכן, צריך מישהו שיש לו סמכות גם במשרד החינוך וגם במשרד האוצר. יש רק בנאדם אחד כזה: ראש הממשלה.

אני ממש לא יודע אם זה ההיגיון שעומד מאחורי הדרישה הזאת, אבל זה הסבר אפשרי אחד, וההסבר היחיד שעלה לי לראש. האמת, זו פשלה שלהם שאני לא יודע את זה בבירור מהם, אבל אולי העמימות הזו מכוונת.

בנושא בחירת נציגי האגודה: כן, זה עובד חרא. אבל זה לא אומר שהם לא הנציגים. לדעת, זה שרוב הסטודנטים לא באים ללמוד מוכיח שהרוב תומכים בשביתה. אבל באמת שקטונתי.

מסתבר שהמשמעות של "אובייקטיבי" היא סובייקטיבית

נכתב ב-26 באפריל 2007, 17:52 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

כי רק כך אפשר להסביר את הפרסומת הבאה, שקיבלתי בדואר (גם מצחיק שמרות שהם ידעו שאני גבר, לפי המכתב המצורף, הם שלחו לי עלון פרסומת בלשון נקבה):

ליחצו כדי לראות את (הצד הזה של) העלון במלואו

בשארה-fest!

נכתב ב-25 באפריל 2007, 17:39 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

1

מאז שהותר לפרסום שבשארה נחשד/מואשם בריגול/"מגע עם סוכן זר", יש עוד ועוד קולות שמנסים להתעלות זה על קיצוניותו של זה, ומנסים להמציא לו עונשים מוזרים.

בואו נחרים לו את הרכוש!

בואו נשלח סוכני מוסד שיתפסו אותו!

בואו נשלול לו את האזרחות!

בואו נכריח את כל בני משפחתו ללכת עם תרנגולות על הראש!

חבר'ה, אתם פתטיים. הוא עבר עבירה (לכאורה), יהיה לו משפט, השופט יחליט מה שיחליט, והוא ירצה את עונשו (זה בהנחה שהוא יחזור לארץ. אם לא, באסה). לא צריך להמציא עונשים מיוחדים בשבילו. זה שהוא עשה (לכאורה) משהו מאוד חמור לא אומר שמה שיש בספר החוקים לא מספיק. לא מתאים לכם? תשנו את החוקים, אתם חברי כנסת.

חבורת קופים…

כמעט הומופונים!

נכתב ב-25 באפריל 2007, 16:29 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

1

מתה דעתה = metadata

נעל בית במים = null byte ב-MIME

אלו קצת יותר רחוקים, אבל הדמיון עדיין מטריד: תסתכל, testicle!

וגם: רק מוח בראש = רע כמו עכברוש

לכבוד יום הזיכרון

נכתב ב-23 באפריל 2007, 16:19 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

עד השנה שעברה, הייתי מפרסם כל שנה ביום הזיכרון באולטינט הודעה שמאוד נגעה לליבי כשקראתי אותה, ונגעה עוד יותר לליבי אחרי שזה שפרסם אותה שוב נהיה חלל צה"ל בעצמו – עידו רזון ז"ל. (לא קראתי את ההודעה בפרסומה המקורי, רק בקידום שלו)

השנה, מכיוון שבאולטינט אין כמעט מי שיקרא, וגם יש לי בלוג, אני מביא את ההודעה ההיא הנה. אמנם קצת לא יפה "להגדיל תפוצה" בלי לבקש רשות מהכותב המקורי, אבל גם במקור זה פורסם במקום ציבורי. אסף, אם זה מפריע לך – אני מוריד את זה מיד.

______________________________________________________________________________
. Forwarded by Liron Newman (97:200/307)
. Area : 250_BEST ([Pro250] Best)
. From : Ido Razon, 97:200/267.42 (11 May 97 14:40)
. To : All
. Subj : סיפור שהיה
______________________________________________________________________________

לכבוד יום הזיכרון.

 

=============================================================================
* Forwarded by Gadi Shimshon (97:200/220.1)
* Area : BEST.2.SAVE (The Best to keep)
* From : Assaf Amit, 2:403/408.7 (24 Feb 95 21:05)
* To : Izack Varsanno
Subj : סיפור שהיה
=============================================================================

 

שלום איציק,

כשהייתי בטירונות שלי, בבסיס כלשהו בשטחים המוחזקים, בשנת 1987, היה איתי במחלקה בחור קטן-קומה, עולה מארץ מזרח-אירופית כלשהיא. מעבר לשמו ("רומן") ולכך שהוא התגייס בשאיפה להיות טבח צבאי, אני לא יודע עליו שום פרטים. מהיום הראשון של הטירונות, הבחור הזה לא הפסיק להתחנן שיתנו לו להתקשר הביתה, אבל במחזור הטירונות שלי לא נתנו לנו לא להתקשר ולא לכתוב הביתה (ואין צורך שתגיד לי שזה לא בסדר ונוגד פקודות מטכ"ל) כמעט אף פעם, וגם כשכבר נתנו, הטלפון הציבורי שהיה בבסיס לא ממש פעל.

בקיצור, בכל מסדר שינה ובכל הזדמנות אחרת, הבחור הזה היה מנדנד למ"כים ולמ"מ שהוא *מוכרח* להתקשר הביתה. ניתן היה להבין שיש לו הרבה בעיות בבית, ושהוריו תלויים בו מאד, אבל למפקדים זה לא הזיז ביצה. אני חושב שבשלב מסוים הם אפילו התחילו ליהנות מלסרב לו, כי הקול שלו היה עולה לטונים גבוהים ונעלבים כאלו, והמבטא שלו היה די מצחיק.

יום אחד במהלך הטירונות שבו חזרנו משבועיים בלבנון קרה דבר שאני כבר לא אשכח כל החיים שלי. זה היה בסוף יום ה', בסביבות שעה 2 או 3 בבוקר, וזה היה לפני השבת הראשונה שהמחלקה היתה אמורה לצאת הביתה (אחרי 4 שבועות רצופים בצבא מאז הגיוס). כרגיל, גם בסוף המסדר הזה ביקש רומן במבטאו המצחיק לטלפן הביתה. בלי למצמץ, הורה הסמל-מחלקה לכל המחלקה לעלות מיד על אפודים, למלא מימיות ולהתחיל לצעוד אל המטווח. אף אחד לא הבין מה רוצים מאיתנו, אבל אף אחד גם לא העיז לשאול, אז פשוט מלאנו את ההוראה וצעדנו למטווח.

כשהגענו למטווח קרא הסמל לרומן, ושאל אותו מה מספר הטלפון שלו בבית. רומן לא הבין, והסמל חזר על שאלתו בשיא הרצינות. רומן אמר מספר כלשהו, ואני זוכר עד היום שזה היה בלי הקידומת של אזור חיוג ושהסמל התעקש לשמוע את הקידומת. כשזו נאמרה, הסביר הסמל לרומן את משמעות הביטוי "לטלפן במטווח", דהיינו לרוץ הלוך-ושוב אל כל מטרה הממוספרת בספרה ממספר הטלפון. לעיני כולנו רץ רומן למטרה מס' 10 (כי אין 0), אח"כ למטרה 5, למטרה 7 (הוא גר בנתיבות או בשדרות או משהו באזור) וככה המשיך לרוץ הלוך ושוב לפי מספר הטלפון שלו בבית עד שסיים וחזר אל הסמל עם הלשון בחוץ. "נו, רומן, איך בבית?" שאל אותו הסמל, ורומן ענה תשובה מבולבלת שאני כבר לא זוכר, אבל היא גרמה לסמל להודיע לו שאם ככה, אז כדאי שיטלפן שוב. רומן הביט בו המום, אבל הסמל צעק עליו שיזוז כבר אם הוא רוצה לצאת הביתה מחר עם שאר המחלקה.

בראש חפוי, פסע רומן לעבר מטרה מס' 10. כשהגיע אליה, הוא נעמד שם לרגע והסתכל אלינו במבט מוזר. אח"כ הוציא מחסנית מהכיס, תקע אותה לנשקו האישי (רובה "גליל"), וירה לעצמו יריה אחת לפרצוף.

הוא מת באותו לילה, והסמל נעלם ביום למחרת, אבל אני את השיעור הראשון שלי במהותו של הצבא כבר קיבלתי. אני יודע שהסיפור הזה הוא חריג לפי כל סטנדרטים שהם, ושמעתי גם שכל הסגל שהיה באותו מחזור נשפט מאוחר יותר ושכמה ממפקדיי אף ישבו בכלא על דברים שעוללו לי ולאחרים במחלקתי. אבל אתה יודע משהו? זה לא ממש הזיז לי.

אסף עמית
תל-אביב

-+- [FastLamer v1.00_/ Your computer is now stoned]
+ Origin: Assaf's Dump is on the Net! <aamit@REMOVED.co.il> (2:403/408.7)
=============================================================================

לזכר יום הזיכרון, גם חיילים כאלו צריכים לזכור.
– עידו

 


+ Origin: עידו רזון‎ (97:200/267.42) ______________________________________________________________________________

משהו שאני מופתע שלא קרה

נכתב ב-22 באפריל 2007, 15:17 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

0

יש סרט אנימציה של שפילברג משנת 1988 שנקרא "The Land Before Time". בעברית קראו לו "המסע לעמק החלומות", שזה שם מטומטם, אבל אני רק שמח שלא קראו לו "הנחיתה לפני הזמן". זה כנראה כי הם ראו דינוזאורים על העטיפה. אם היו מככבים שם פטרודקטילים זה עוד היה עלול לקרות!

מצגות

נכתב ב-21 באפריל 2007, 20:25 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

0

יש דברים בחיים שאנשים יודעים איך לעשות, ועושים אותם הרבה, כמו לאכול, לישון, לקשור נעליים. זה סבבה.

יש דברים שאנשים לא יודעים לעשות, וגם לא עושים בדרך כלל, כמו לבנות טילים בין יבשתיים, לאפות עוגות, ניתוחי מוח וכו'. זה גם בסדר.

ואז יש את הדברים שאנשים לא יודעים לעשות, אבל כן עושים. הדוגמא הכי קיצונית פה היא נהיגה, אבל יש עוד דבר כזה שבשנים האחרונות אנחנו נחשפים אליו יותר ויותר דרך האימייל, והוא מצגות. בעיקר מצגות של נופים, חתולים, וקריקטורות מהמאה הקודמת שמישהו הדפיס, סרק, הדפיס, וסרק שוב. דור כתב על זה פוסט שמוציא לי את המילים מהפה, וכולל גם סרט גאוני על איך לא לעשות מצגת.

הצפיה היא חובה לכל מי שאי פעם יבנה או יעביר מצגת, ובשם אלוהים, כשאתם שולחים דברים במייל, אל תשלחו אותם כמצגת!