Yes, it are! » 2008 » ינואר

מהות הפתטיות בפייסבוק

נכתב ב-27 בינואר 2008, 12:10 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

5

לשים נקודה בתחילת שם המשפחה שלך כדי שתצא ראשון בחיפושים.

פרה, תרנגול, סמור ובבון

נכתב ב-17 בינואר 2008, 5:18 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

1

(ובחור אדום אחד)
אני לא יודע מי הקליט וסידר ואסף את כל הפרקים של Cow & Chicken ושל I Am Weasel ועשה מהם טורנטים, אבל הוא מועמד לקדושה מבחינתי.


אני לא יודע מי האחראי ב-Cartoon Network או Hanna-Barbera שהחליט לא לשחרר את כל Cow & Chicken ו-I Am Weasel ב-DVDים, אבל הוא ארור מבחינתי.

צווי מניעה למרצים

נכתב ב-9 בינואר 2008, 16:03 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

יש משהו שאני לא מבין בכל הקטע הזה של צווי מניעה לשביתה.

אז זכות השביתה זו זכות שמעוגנת בחוק, נכון? אי אפשר להגיד לאיגוד מסוים "אסור לכם לשבות" בלי סיבה מוצדקת. מהן הסיבות המוצדקות? פגיעה במישהו? הרי כל שביתה פוגעת במישהו, במיוחד במגזר הציבורי, שבו היא בהכרח פוגעת בקהל רחב, וגם בחלשים (כי החזקים הולכים למגזר הפרטי: בתי ספר פרטיים, בתי חולים פרטיים, מכללות פרטיות וכו'). אז אם מוציאים צווי מניעה למרצים, למשל, שעם כל הכבוד לי ולאחיי הסטודנטים, לא ממש פוגעים קשות במדינה כולה, אלא רק במגזר קטן יחסית, ושיש סיכוי טוב יחסית שיהיה לו זמן "להשתקם" מזה (בניגוד לחולים, או זקנים, או תלמידי תיכון שאמורים להתגייס. אני לא אומר שזה יהיה קל לסטודנטים, או כיף, אבל בטח יותר קל מלכל אלה), זה בעצם אומר שכל מאבק בנושאי שכר במגזר הציבורי נידון מראש לכשלון: האוצר פשוט יחכה חודשיים-שלושה בלי לעשות כלום, ואז יוציאו צווי מניעה לשובתים.

מה אני מפספס? נראה לי שהאשמה היא בסיקור החובבני של נושאים משפטיים בתקשורת.

פחות מצחיק ויותר מצחיק

נכתב ב-6 בינואר 2008, 23:51 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

פחות מצחיק: הפרק הראשון של העונה החמישית של "ארץ נהדרת". ראו שהם ממש התאמצו, במובן השלילי. לא שלא שחררתי כמה צחקוקים, אבל בסך הכל זה היה די חלש. לדעתי, הם זיהו את זה שהדמויות שהכי מצליחות גם טובעות מטבעות לשון (זמניים) שכולם חוזרים עליהם, אז הם מנסים בכוח להכניס את זה למוח של הצופים, בתקווה שזה גם עובד הפוך. ה"גיא זהר" שלהם היה מוגזם וחזר על עצמו יותר מדי, ה"חני נחמיאס" אפילו יותר (במיוחד למישהו שלא רואה "גריז"). אגב, טעם רע במיוחד היה ללחקות את גיא זהר אחרי שבתכנית שלו הם עשו את זה בעצמם לכבוד התכנית האלף עם מיקי גבע, אבל אני מניח שב"ארץ נהדרת" תכננו את זה עוד לפני כן. עדיין, הרגיש קצת מוזר. אגב, עלמה זק עושה חני נחמיאס מדויקת להפליא, והאהוד ברק של טל פרידמן לא מאוד דומה פיזית, אבל מאוד דומה בדיבור, הרבה יותר מהאהוד ברק הכושל של יובל סמו מהעונה הקודמת. הפארודיה על "הישרדות" היתה לא רעה, יש לזה עתיד. ושמחתי לראות שם את דודו ארז, אני אוהב את הסגנון שלו. האמת, דודו ארז נראה לי אחד שמגגל את עצמו, לפי כל בדיחות הפייסבוק ב"מהדורה מוגבלת", אז: היי דודו!!!!1112

יותר מצחיק: יותר מוקדם התקשר אלי נציג של סלקום וסיפר לי שעל התכנית הנוכחית שלי אני משלם כך וכך, והציע לי תכנית יותר מפתה. האמת, התכנית שהוא הציע באמת יותר טובה מהנוכחית שלי, אבל כששאלתי אותו על ההתחייבות יצא המרצע מן השק: חצי שנה התחחיבות לתכנית (לגיטימי) אבל 36 חודשי התחייבות לרשת, ז"א, לפחות להשאיר את הקו אצלם. דמי בריחה של בערך 1000 ש"ח אם נשארו לי שנתיים, אם אני זוכר נכון (וסליחתי מסלקום אם לא). זו הצעה מסוכנת להם: הייתי יכול להתחיל לצחוק כ"כ חזק שהייתי קורע איזה שריר, ואז הם היו חשופים לתביעה על גרימת נזק בהצחקה רשלנית. תגידו לי, מי יתחייב לשלוש שנים לחברה סלולרית כלשהי, עכשיו כשיש ניידות מספרים?

זה כאילו הם רוצים שאני אהיה חייב להשאר אצלם גם אם זה לא הדיל הכי טוב בשבילי… טירוף. הנוער של היום…

בכל אופן, אמרתי לו שיפקסס לי את פרטי ההצעה. אני כנראה אתייק אותם במגרסה, או שאתקשר אליהם ואנסה להסביר להם ש-3 שנים התחייבות זה כ"כ מצחיק שזה כבר לא מצחיק. או ההיפך. אגב, כששאלתי אותו מה יש בלי התחייבות, הוא אמר "אין". אני תוהה מה משרד התקשורת חושב על זה, במיוחד בהתחשב בזה שעבדו כ"כ קשה על ניידות המספרים.

שביתת התסריטאים לעומת שביתת המרצים (והסטודנטים לפניהם)

נכתב ב-5 בינואר 2008, 21:17 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

0

אני צופה בוידאואים ביוטוב של שביתת התסריטאים בארה"ב, וקורא על זה בוויקיפדיה (ומתעצל לתת לינקים, סילחו לי), ואני אומר לעצמו, יא אללה, המרצים פשוט לא יודעים לשבות. וגם הסטודנטים בשנה שעברה לא ידעו.

בכלל, נראה לי שתרבות האיגודים המקצועיים בארה"ב היא הרבה יותר בריאה מאשר בישראל. פה, איגוד מקצועי זה משהו שמריח כמו ספלי קפה עבשים במסדרונות המעופשים של ההסתדרות, בעוד שאצלם זה משהו שהרבה אנשים מרגישים שהוא קרוב לליבם. יש קטע כזה שכשיש שביתה, מפגינים ליד הכניסה למקום העבודה, ויש נוהג שגם מי שלא שובת בעצמו, מסרב לחצות את ה-picket line. סוג של סולידריות. וגם, יש קטע שנהגים שעוברים ליד מקום הפגנה מתבקשים לצפור אם הם תומכים בשביתה.

עוד קטע חשוב שראיתי זה של-WGA (גילדת הכותבים של אמריקה) יש תכנית אקטיבית לשביתה, מעבר למו"מ. קודם כל, השביתה התקבלה בהצבעה של כל האיגוד, ולא רק הנציגים (נקודה שהועלתה נגד הסטודנטים בשנה שעברה), אבל מעבר לזה, חברי האיגוד משתתפים בהפגנות באופן מאורגן: ההנהגה של האיגוד מארגנת תורנות הפגנה במקומות מסוימים, כמו ליד הבניינים של רשתות הטלוויזיה או ליד האולפנים הגדולים, כך שדואגים שתהיה המשכיות כלשהי במחאה. לפי וויקיפדיה, הם גם מינו "אחראים אזוריים" לשביתה, שכל אחד מהם מעדכן קבוצה כלשהי של חברי איגוד על ההתקדמות והפעילות, מה שמשאיר את כולם מעורבים. כל זה מלווה בהסברה מקיפה של הדרישות העיקריות שלהם, בצורה פשוטה, נוקבת וברורה.

אני לא יודע מה לגבי המרצים, אבל אני חושב ששביתת הסטודנטים שהיתה בשנה שעברה (ואולי תחזור על עצמה שוב השנה, כי מסתמן שהממשלה תיסוג מההסכם שנחתם) היתה יכולה להראות שונה לגמרי אם היו לומדים מהמודל הזה. הנה כמה הצעות לשביתה הבאה, אם תהיה:

  • לפני השביתה: הצבעה של כל הסטודנטים. לפני ההצבעה: הסברה מקיפה ומתומצתת ככל האפשר על הסיבות לשביתה, לא בצורה תעמולתית אלא בצורה עובדתית (אתם יודעים מה ההבדל).
  • בהנחה שהשביתה תאושר בהצבעה, הארגון של השביתה צריך להיות אקטיבי. הפגנות קבועות בתורנות, לפי חוגים ושנים (כך שתפגין עם חברים שלך) ו/או לפי מקום מגורים (כדי שלא תיסע מאילת להפגין בתל-אביב).
  • פניה לאיגודים אחרים בתחומים קרובים לקבלת הצהרות תמיכה. סולדריות מעודדת את החברים השובתים ותורמת לאמינות בדעת הקהל (שהיא מה שקובע בסופו של דבר איך יתייחסו אליך בממשלה, לא דברים כמו "צדק" או "יושר").
  • עדכונים שוטפים לקהל הסטודנטים על ההתקדמות, דרך הנציגים של החוג באגודה, או אפילו "סגנים" שלהם אם יש יותר מדי אנשים.
  • עדכונים שוטפים בתקשורת, דרך אתר (ולא אתר שנראה כאילו הוא יצא מ-1995), יוטוב, וכמובן התקשורת המיינסטרימית: עיתונים, רדיו וטלוויזיה.

מעניין אם תהיה הפקת לקחים כלשהי. ויותר מזה, מעניין אם זה יעבוד: השבתה של הלימודים בהמשך השנה, אם תהיה כזו, תהיה בעיה עצומה לציבור הסטודנטים, כי היא תגרור בעצם את ביטול השנה כולה. כמובן שזה משהו דורש קורבן אישי גדול לא אומר שלא שווה להאבק עבורו, אבל זה יהיה מאוד קשה לשכנע את הסטודנטים הישראלים בזה, כי נהוג אצלנו שכל אחד דואג רק לתחת של עצמו, ואחריו המבול. מה יקרה לילדים שלך? "יהיה בסדר". שאני אקריב שנת לימודים שלמה בשביל משהו ערטילאי כמו "העתיד"?!?! מה אני, פראייר? אנחנו בישראל, גבר! אולי בכלל לא יהיה עתיד, אז למה להשקיע בו?

Crapitalism

נכתב ב-4 בינואר 2008, 12:54 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

יש גישה ניהולית שנפוצה ברוב העסקים (בישראל, לפחות. ונראה לי שגם בתאגידים בינלאומיים) שאומרת שמה שהארגון צריך לדאוג לו זה הגדלת רווחיו עד למקסימום האפשרי, וזהו. לא בריאות הציבור, איכות הסביבה, אתיקה וכו' – על אלו צריכה לפקח המדינה, ואם זה חוקי – אנחנו נעשה את זה, גם אם זה מסריח.

הייתי רוצה לדעת: איך התפתחה הגישה הזאת לכדי קונצנזוס? מתי זה נהיה לגיטימי שאתה (או החברה שלך, לא חשוב) צריך להיות הכי אינטרסנט שאפשר, והמדינה צריכה להגביל אותך עד כמה שאפשר? הרי מודל הרבה יותר הגיוני זה ארגון שמפקח על עצמו, שומר את עצמו אתי (ethical, לא with me), על מוצריו בריאים, על משאבי הסביבה, וכו'. ארגון שיעשה את זה למעשה לא יעודד את המדינה להכנס לתחתונים שלו.

יש מקרים בהסטוריה שבהם ארגונים פיקחו על עצמם כדי להמנע ממעורבות שלטונית, כמו קוד הקומיקס וקוד הייז (בקולנוע, שהוחלף ע"י הדירוגים שאנחנו מכירים כיום), אבל כיום אני לא רואה את זה קורה. אולי רק על הנייר, אבל מעשית, צורת העבודה בהמון מקומות היא לזיין את הלקוח ו/או את הסביבה ו/או את הספקים כמה שאפשר בלי שזה יהיה לא חוקי. אני חושב שזה כי לא מפחדים יותר מהמדינה, כי הפיקוח והאכיפה כמעט לא קיימים, ובשביל אדם פרטי, או אפילו עסק קטן, לתבוע מישהו אחר על שירות לקוי או איחור בתשלום זה לא משתלם, כי זה סיפור ארוך, מייגע ויקר.

אבל גם בלי אכיפה והפחדה, יש פה בעיה של מוסר. זה נהיה לגיטימי חברתית להיות שמוק. אף אחד לא מצפה מהמוסכניק שלו שלא ינסה לדפוק אותו, או מהאינסטלטור, או מהחברה הסלולרית. אתה פשוט מניח שהם מנסים לדפוק אותך, בד"כ בצדק (אם להאמין לשמועות, למרות שאני מכיר בעלי מקצוע ישרים, כך שלא ראוי להכתים את כולם), ואיכשהו כולם בסדר עם זה. מקבלים את זה כנתון. פה ושם מבליחה איזו מחאה בזעיר אנפין שמצליחה יותר או פחות, פה ושם קופץ איזה ח"כ או שר ומעביר חוק או תקנה שמגבילה את היכולת של עסקים לדפוק את האזרח הקטן (או העסק הקטן), אבל בסה"כ, כולם מקבלים את זה. אנחנו אפילו מקבלים את זה שהמדינה דופקת אותנו. הרפואה הציבורית מסריחה? ככה זה… נעשה ביטוח משלים, נקבע תור לרופא במדיקל סנטר. המים בברז מורעלים ויש להם ארומה של אגן חמצון? נקנה מים מינרלים. זה פשוט מקובל. למה זה ככה? אני לא מבין את זה.

אני מנסה להצמד למקומות הוגנים, שאני מרגיש שלא מנסים לדפוק אותי אצלם. שיודעים שגם אם בעסקה נתונה הם הרוויחו עלי שקל פחות, אני אבוא שוב, כי הם טובים. האמת, אני אפילו מוכן לשלם יותר בשביל זה. אני קונה את הבשר שלי במעדניה, שבממוצע פעם או פעמיים בשנה יוצא שאני מקבל מהם משהו לא טוב (בכל זאת, בשר, אי אפשר 100%), וגם אז הם מחליפים בלי לשאול שאלות. את הירקות אנחנו קונים בחנות קצת יותר יקרה מהסופר, אבל לא צריך לנבור חצי שעה בערימה בשביל למצוא שלוש עגבניות טובות או שלושה תפוחים טובים. הרשימה ממשיכה, אני לא רוצה להתחיל לפרט פה הכל, אבל הנקודה היא שיש דרך אחרת. ולשתי החנויות האלה יש הרבה לקוחות קבועים, שבאים אליהן בדיוק מהסיבות האלה. זה רק מראה שזה לא חייב להיות ככה.

דרך אגב, שמעתי טענה נגדית שאומרת שחברה ציבורית חייבת לדאוג קודם כל לבעלי המניות, ז"א, להגדיל את רווחיה למקסימום. אני עדיין חושב שזה בולשיט, כי מי אמר שחברה הוגנת תרוויח פחות? אולי היא תרוויח פחות על כל עסקה, או תרוויח פחות בשנה-שנתיים הראשונות, אבל זה לא מודל שהוא פגום מיסודו, או משהו כזה. להיפך, אני חושב שבשוק הישראלי כיום, חברה שהצרכנים ירגישו שלא מנסה לדפוק אותם כל הזמן רק תפרח, כי היא תבלוט בשטח בלי להתאמץ. ולא, ע"י פרסום אי אפשר ליצור את התחושה הזאת (כמו שאפשר לראות מהקמפיינים הפתטיים של בזק ואורנג', אם לבחור סתם שתיים). צריך באמת להיות כזה.

אני אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי מה זה אמור להיות

נכתב ב-2 בינואר 2008, 19:25 | על-ידי לירון | קטגוריות: כללי

2

סדרת סרטונית תחת הכותרת "כוסית נלחמת בדואר זבל" בפליקס. מה זה לעזאזל? למה זה קיים? מה הם מנסים להגיד?

התשובה "כי היא כוסית" לא מספיקה, לזה הגעתי לבד. :)