Eesh.net
ההרהורים שלי על תשומת לב לפרטים הקטנים

מפריע לי שאנשים משנים את הסדר של אנשים אחרים. למשל, אם אתה צריך איזשהו חפץ מהשולחן של מישהו, וכדי להגיע אליו צריך להזיז חפץ אחר - אני כמעט תמיד אחזיר את החפץ שהזזתי למקום ולזווית שבו הוא היה, כי ככה עושים.

או שאנשים באים, ותוך כדי שהם עומדים ליד איזה שולחן (במשרד למשל) הם לוקחים ממנו משהו, משחקים איתו, ואז מחזירים אותו לשם בצורה ובמקום שונה לגמרי משזה היה קודם.

או ששלשום אחי היה פה עם אשתו והבן שלו, והם נתנו לו לאכול משהו, והיה צריך כף, אז איזה כף הם נתנו לו? כף "סינית" כזאת מחרסינה, כי היא קטנה אז הם חשבו שזה לילדים. בחיאת, אתם לא רואים שזה חרסינה? הוא, כמובן, שבר אותה..

חוסר תשומת לב לפרטים משגעת אותי. וכל הדברים האלה מראים על חוסר תשומת לב לפרטים. אם אני אבוא לשולחן של מישהו ואבלגן לו אותו, זה לעולם לא יהיה "סתם". אם אני אזיז לו משהו זה יהיה מתוך כוונה וידיעה ותשומת לב.

זה לא אסון אם אתה לא שם לב לפרטים. אבל זה כן משפיע על החיים, יותר משמישהו שלא עושה את זה יכול לתאר לעצמו.

אנשים פשוט מסתובבים בעולם כמו פרות באחו, צפים כמו כתם שמן על מים.. לא שמים לב לפרטים, למה שמרכיב את המציאות.

אי אפשר לשים לב לדברים הגדולים בלי לשים לב לדברים הקטנים. בטח, אפשר לנסות, וזה יעבוד לך לא רע אולי, אבל זה לא יהיה באמת. זה יהיה על המזל, זה יהיה חיקוי.

זה כמו שניתוח לייזר לא פותר בעיות ראיה. אוקיי, אז תראה טוב אח"כ. זה לא אומר שהבעיה נפתרה. זה אומר שהיא לא משפיעה עליך יותר, אולי, אבל היא שם. מבחינתי, הליך רפואי שיפתור (באמת יפתור) לי את בעיית הראיה הוא בהכרח כזה שיחזיר את העין שלי למצב הפיזי שבו היא היתה לפני שהייתי צריך משקפיים, לא שישנה את הפוקוס לכזה שהיה לי לפני שהייתי צריך משקפיים.

זה הכל מתחבר לי. זה אני.

כשאני מסתכל על מערכת כלשהי, אני ישר מנסה לראות את הרכיבים שלה. לא משהו מודע, פשוט ככה אני עובד. כשאני רואה משהו במחשב, בראש שלי רצות מחשבות על כל החישובים והפקודות שרצות מאחורה כדי שזה יקרה. אתה לא יכול להסתדר עם מחשב אם אתה לא מסתכל עליו ככה. לא באמת להסתדר.

לגו. גם בלגו צריך להסתכל על הדברים כחתיכות קטנות שמרכיבות שלם גדול יותר.

ולפעמים, גם אצל אנשים. רק שאצל אנשים, כרגיל, הכל נשבר ואין חוקים ואין "בדרך כלל". יש רק אקראיות, כאוס, וחוסר יכולת לחזות מה יהיה. ההתנהגות האנושית זו מערכת שאני לא מצליח לפרק לרכיבים שלה. בקושי את ההתנהגות שלי אני מצליח להבין.

מטרידה אותי האפשרות שאני אעשה משהו בלי לדעת למה עשיתי אותו. זה לא שזה מדיר שינה מעיני, וזה לא שאני לא עושה דברים כאלה, וזה לא שאני מנסה להמנע מזה, כי אני האחרון שיגיד שקלילות וספונטניות זה רע, אבל יש קטעים שאני תופס את עצמי ושואל "למה עשיתי את זה?", ואני לא יודע. הרי זה לא באמת אקראי, יש משהו שגרם לי לעשות את זה. מהו?

ואולי אם היום אני אעשה משהו קטן ולא חשוב בעצם בלי סיבה ובלי לחשוב, מחר אני אעשה משהו חשוב וגדול בלי לחשוב?

אה, שליטה עצמית? היגיון? שכל? מעצורים? מי מבטיח לי שהם פתאום יעבדו?

הרי כל דבר גדול וחשוב מורכב בעצם מדברים קטנים ולכאורה לא חשובים, באותו תת-רגע, באותו מקום בזמן.

אני לא יודע אם אני כזה חובב גדול של סדר. כשיש כאוס אני שואף לעשות סדר, אבל כשיש סדר אני שואף להכניס לו קצת כאוס. אם סדר זה יחסי למצב הנתון, ונגדיר שהמצב הנתון הוא סדר, אני שואף לשנות אותו, ואפשר להגיד שזה בלאגן. זה כמו שהחדר שלך מבולגן, ואז אמא/העוזרת/אלוהים מסדרים לך אותו, ואז אולי זה נורא אסתטי והכל במגירות ועל מדפים, אבל בחיים אתה לא תוכל למצוא בו את מה שתחפש, שאתמול ידעת בדיוק באיזו ערימה הוא נמצא. אז זה בלאגן. זה כאוס. ביחס לאתמול, ביחס אליך, זה כאוס. אולי לאדם אחר זה סדר.

המחשבה הזאת על היחסיות, גם היא סוג של תשומת לב לפרטים. העובדה שכל אחד רואה כל דבר אחרת ממך ומכל שאר האנשים היא פרט מאוד חשוב, שלמרות שלי מאוד קשה להתעלם ממנו, נראה לי שלרוב האנשים קשה מאוד לראות שהוא שם בכלל. כשמישהו מסביר לי עמדה מנוגדת לשלי, אני עלול להסכים איתו ולהתנגד לו בו זמנית - פעם אחת מנקודת המבט שלי, ופעם אחת מנקודת המבט שלו. ואם תחשבו על איך שאנשים מתייחסים לנקודת המבט של אחרים בקטע האינטלקטואלי והרגשי, אולי תוכלו למצוא הקבלה לאיך שהם מתייחסים לנקודת המבט של אנשים אחרים במובן הפיזי, כשהם מסבירים לך איך להגיע לאנשהו, למשל. [תוספת 2/2/2004 - ידידה שלי ביקשה ממני להרחיב על הפסקה הזו. תקראו את זה..]

כל הטקסט הארוך הזה בעצם מדבר על דבר אחד. דבר אחד שיש בו המון פרטים קטנים, שמרכיבים את הדבר האחד הזה: תשומת לב לפרטים. וזה אפילו לא משהו חומרי, זה קונספט, מחשבה...


Valid HTML 4.01!