טוב, לא יודע אם חצי, אבל חלק נכבד. אצל אראלי. נוסטלגי בטירוף…

שלחו לנו לינק לזה מאגודת הסטודנטים. הנה זה: http://my.ynet.co.il/pic/news/752007/index1.htm

הפרשנות שלי: ההסכם הזה בעצם אומר "אנחנו נעשה מה שאנחנו רוצים, מתי שבכל מקרה התכוונו לעשות את זה, ואתם מתחייבים לא להתלונן על זה. בתמורה, קבלו הנחה חסרת משמעות רק למי שלומד עכשיו, ואחריכם המבול".

אני לא מבין למה יש סטודנטים שחושבים שזה מספיק טוב. באמת לא יכול להבין.

למה כל הסכם שהוצע לסטודנטים עד עכשיו (לפי העיתונות) כולל הורדה בשכר הלימוד לסטודנטים שלומדים עכשיו, ואז יישום של וועדת שוחט בלי לשאול שאלות? הם לא מבינים שהשביתה הזאת היא לא בשביל שכר הלימוד שלנו, אלא בשביל העתיד?

האמת, יש מצב שהם לא מבינים. אנשים מסוגלים להבין רק מה שהם היו מסוגלים להרגיש ולעשות בעצמם, ויש סיכוי לא רע שהאנשים בממשלה לא מסוגלים להבין מה זה אומר, להקריב משהו עכשיו בשביל העתיד.

אני כנראה סתם אופטימי/פסימי, אבל עצם זה שזה לא תסריט דימיוני כבר אומר משהו.

לפני כמה חודשים, שמעתי ברדיו שיר שהיתה בו את השורה "אל תלכי לבדך"… אני חושב שזה היה של מאיר אריאל.

בכל מקרה, מה שעבר לי בראש היה: "Alt-L חִי לבדך…", ביחד עם תנועת האצבעות המתאימה.

קיבלתי ספאם פוליטי! אני מודה, כששמעתי ברדיו שפרץ פותח בקמפיין לטיהור שמו בעזרת דו"ח וינוגרד, חשבתי שזה פתטי, אבל לא האמנתי שמישהו שם אידיוט מספיק בשביל לחשוב שספאם הוא הדרך! טוב, זה לא שלא חשבתי שהם אידיוטים מספיק. זה פשוט שלא חשבתי שהם יחשבו על זה. אבל כנראה שהם לא יודעים כמה שאנשים שונאים ספאם, כמו הרבה מפרסמים אחרים. מה אומר החוק בישראל? אם זה אכן חלק מהקמפיין של פרץ, אי אפשר לתבוע את מי שאחראי על זה איכשהו? (לפרץ יש חסינות, אז אני לא שואל בכלל)

לפרטים הטכניים: ההודעה נראית ככה (לחצו להגדלה):

היא הגיעה לשרת שלי מה-IP הזה: 200.78.117.240, שמצאתי אותו ברשימה של שרתי פרוקסי פתוחים, מה שאומר שזה בטוח ספאם, כי אף אחד לא שולח מייל לגיטימיל מפרוקסי אנונימי. חיפוש של הכתובת בג'ימייל שממנה זה הגיע (tguvot2doch@gmail.com) העלה אותה ברשימה של ספאם, רק תוצאה אחת, כי זה טרי, כנראה. שימו לב שברשימה הזאת ההודעה הגיעה מ-IP אחר – 12.214.103.253 – עוד סממן של ספאם.

אם זה אכן אנשיו של פרץ, אז הוא אחראי לזה, ושיכנסו בו בתקשורת טוב טוב. לא שזה הדבר הכי גרוע שהוא עשה, אבל זה לא אומר שצריך להתעלם מזה.

(כן, כי כששלוּחיך עושים משהו, אלא אם זה בניגוד להוראותיך, אתה אחראי לזה, ככה זה עובד)

מי שרוצה את ההודעה המקורית, שיפנה אלי בתגובות/מייל/בטופס צור קשר, ואני אשלח לו אותה. אני לא רוצה לשים את זה ב-web כי זה עלול למצוא את דרכו למנועי חיפוש, ואז ספאם עלול לעבוד, וזה לא מצב שמישהו מאיתנו רוצה.

סוג-של-בהמשך לפוסט הקודם, היום הייתי באוניברסיטה, והזדמנה לי תמונה נחמדה מהיציאה הדרומית של הפקולטה למדעים מדויקים.

מסדרון ריק, רק חתולה יושבת באמצע ומשגיחה על העניינים.

(ליחצו על התמונה לגרסה מוגדלת, או כאן לגרסה הלא-חתוכה)

(צולם במצלמעפון* נוקיה 6230i)

*מצלמעפון = מצלמה+מעפן+טלפון

וגם הערה קטנה, חדש בבלוג: מנוי באימייל. לפרטים, התיבה בצד שמאל קצת למטה.

על הכתבה הזאת. חשבתי שכדאי לשים את זה גם פה…

כותרת התגובה: טוב מאוד!

המאבק הזה הוא לא על שכר לימוד, והוא לא על תקציב האוניברסיטאות, הוא על העתיד של המדינה. הבעיות באקדמיה, המשבר בחינוך היסודי והעל-יסודי, הפשלות בביטחון, מערכת הרווחה הכושלת, מערכת הבריאות המסובכת – כולם סימפטומים, סימפטומים של שתי בעיות בניהול של המדינה:
1. לא חושבים על מה יהיו ההשפעות ארוכות הטווח של כל מהלך. אם הוא נראה טוב בתקציב של השנה הזאת – הולכים עליו. הפרטה? מצוין, המדינה מקבלת כסף! למי אכפת מה יקרה לתשתית הזאת בעוד עשר שנים. קיצוץ תקציב? מצוין, פחות הוצאות! למי אכפת שבגלל זה יהיו עוד אלף ילדים שיזכו לחינוך קלוקל ויעדיפו חיי פשע, או לחילופין לעזוב את הארץ (אם יש להם שכל)?
2. המדינה מתנהלת כמו עסק, ולא כמו מדינה. כיום, מה שמעניים את המנהיגות זה הכסף. כמה כסף נכנס, כמה כסף יצא. כמו בעסק. הכסף הוא המטרה. מה שצריך להיות במדינה, זה שמעניין אותה טובת התושבים. הכסף הוא האמצעי.

שביתת הסטודנטים, מחאת המילואימניקים, וועדת וינוגרד, ההשבתות בתיכונים – כולן מצביעות על אותו משבר. תפיסה מנהיגותית שחייבת להשתנות, ועכשיו, כי "אחר כך" כבר מאוחר מדי.

אני מסתכל על התגובות במאמר הזה באתר של אגודת הסטודנטים של אונ' ת"א, ונחרד. יש שם סטודנטים שכל מה שמעניין אותם זה הלימודים שלהם. כזאת צרות אופקים.. בא לי להקיא עליהם. לא היו מוכנים להקריב חצי שנה מהתואר שלכם בשביל העתיד של המדינה? אני יוצא מנקודת הנחה שראשי ארגוני הסטודנטים לא מרמים אותנו. וזה בסדר לביקורת הזאת, כי יש שם הרבה שלא מתווכחים עם זה, אלא עם המחיר שהם צריכים לשלם. אז יקח לכם עוד סמסטר אחד לסיים את התואר, בוּ-הוּ! ואפילו אם לא יחזירו את הכסף. יכול להיות שלילדים שלכם יהיה יותר קשה, כי הם יצטרכו לנסוע ללמוד בחו"ל, כי פה ילמדו ברמה כ"כ נמוכה שהילדים שלנו ילכו להיות עובדים זרים ברומניה, ולא ההיפך.

רוצים עוד קצת נבואות זעם? הנה אחת בנענע ואחת ב"רשימות". יש גם עוד אחת מרשימות שמצאתי אח"כ.

הערת אוף-טופיק קטנה: עכשיו אני מתלבט אם לפרסם את זה ולדחוק מהמקום הראשון את פוסט הדיסק און קיא שלי כ"כ מעט זמן אחרי שהוא פורסם… אז תעזרו לי בדילמה ולכו לראות אם הוא מעניין אתכם. הוא פה למטה, תראו!

↓

אי שם בתחילת שנת הלימודים (זוכרים שהיה דבר כזה פעם?), אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל-אביב חילקה במתנה לכל הסטודנטים (שטרחו לבוא לקחת) דיסק און קי של 128 מגה. מתנה חביבה.

הבעיה העיקרית איתם היא שמשום מה, כשאתה מחבר את הדבר הזה למחשב, אתה לא מקבל רק כונן אחד של פלאש, כמו שתמיד יש כשמחברים Disk on key, אלא גם כונן סידירום וירטואלי. חלקכם אולי נתקלתם בתופעה כזו ב-DOKים חדשים, ששם מופיע CD וירטואלי עם כל מני דרייברים, תוכנות וכו'. אז היה אפשר לצפות שזה מה שיהיה שם, אבל לא! האגודה שלנו החליטה למלא את ה-CD הזה ב-PDFים המספרים על האגודה, מפעליה השונים, ושאר דברים משעממים שאף אחד לא יקרא לעולם (במיוחד לא מה-DOK שלו). החלטתי שאני רוצה להעיף את זה. קיראו עוד כדי לדעת איך!

אני בנאדם די אמפתי.

אכפת לי מאיך שאנשים אחרים מרגישים, ואני מאוד נזהר לא לפגוע, ואם פגעתי במישהו המצפון שלי יכול לייסר אותי די הרבה זמן. גם אם זה לא אני שפגעתי, ופשוט לא עזרתי. (לא אם זה סתם שטות, כן? אני לא פסיכי. אני מדבר על דברים רציניים)

אני מאוד מתחבר לאיך שאנשים אחרים מרגישים. אם מישהו כועס, אני בד"כ יכול לראות את המצב דרך עיניו, להבין למה הוא כועס, לדעת איך לדבר איתו. אותו הדבר אם מישהו לחוץ, או עצוב, וכמובן שמח. זה הכי קל. כי זה המצב הכי טבעי, שמחה.

דבר אחד אני לא מבין: דיכאון. לא קיים בלקסיקון שלי. יש לך בעיה עם משהו? אני אתן לך עצה, אני אנסה לעזור, אני אקשיב למה שיש לך להגיד על מה שביאס אותך. אבל דיכאון, כזה שהוא חסר סיבה וחסר פתרון, הוא כמו קסם (שחור) מבחינתי. לא מבין את זה, לא יודע מה לעשות עם זה.

יותר מזה – הוא מעצבן אותי. אני לא מדבר על המצב הקליני של דיכאון, אני מדבר על הדיכאון הזה שסתם עובר על אנשים מדי פעם, כן? קטונתי מלדון בדיכאון קליני. הדיכאון הרגעי הזה מעצבן אותי בדיוק כי הוא חסר סיבה וחסר פתרון. הוא מעצבן אותי כי אין דבר כזה, חסר סיבה. אין דבר כזה ולעולם לא תשכנעו אותי בזה. יש דברים לא מוצדקים, לא מוסריים, בלתי צפויים, אבל אין דברים חסרי סיבה. אם קשה לי להרדם, זה לא סתם. יש משהו שיושב לי על הראש, אפילו אם אני לא מודע לזה, ואם אני אפתור אותו, או אפילו סתם אחשוב עליו ועל איך להתמודד איתו, אני אצליח להרדם. להכל יש סיבה.

ולא משנה כמה אמפתי אני מנסה להיות, אני לא יכול שלא לכעוס קצת (או הרבה, תלוי בהתנהגות שלהם) על אנשים שבדיכאון. זה נראה לי חוסר אחריות. כשמשהו מטריד אותך – תמצא מה זה! תטפל בזה! אה, אין לזה סיבה? לא יכול להיות! לא מאמין לך. אולי אני מאוד אוהב אותך, אבל זה לא אומר שאני לא יכול לחשוב שאתה טועה.

אולי זה רק כי אני מעולם לא הייתי בדיכאון שאין לו סיבה ואין לו פתרון. אולי. אבל אם זה מה שצריך כדי להבין את זה, לכו תזדיינו, אני לא אבין אתכם לעולם.

זה לא שלא היו לי מצבים קשים וחסרי פתרון בחיים – ההיפך. לפני 7 שנים, כשאמא שלי נפטרה, הייתי מאוד עצוב (בלשון המעטה), ומטבע הדברים, אין לזה פתרון. אבל היתה לזה סיבה. והחיים נמשכו. ככה זה.

בקיצור, דיכאון זה חרא מעופף.

וכמו חרא מעופף, אני לא חושב שהוא באמת קיים. והאמת היא, שכשאני מרגיש מבואס, יום מגעיל, אני פשוט מתעלם. זה עובר לבד, אם מתייחסים לזה כמו משהו גדול, זה נהיה עניין גדול.

זה כוּלה רגשות. זה הכל.