בזכות פוסט אקראי בבלוג של עידו קינן, נתקלתי בתופעה האינטרנטית המכונה lolcats, ובאופן כללי lol+כל מני חיות (במיוחד ראוי לציין lol+walruses=lolruses). תמונות של חיות, עם טקסט משעשע. עידו מציע את התרגום "חתולולזים", אני לא מבין למה לא "חתולולים". הכרתי חלק מהתמונות האלה קודם, אבל לא ידעתי שיש שם לתופעה ותרבות שלמה מאחוריה.

מה שהגניב אותי מאוד זה שיש להם משהו שנקרא Caturday – שבימי שבת מפרסמים בפורומים תמונות של חתולים. ז"א, יותר מביום רגיל. המילה Caturday היא גאונית!

אתר מומלץ לעיון בחתולולים וחיות אחרות הוא "I CAN HAS CHEEZBURGER?" , ולמשקיעים, הנה הפוסט הראשון, תתחילו ממנו.

בזמן כתיבת פוסט זה התברר לי שמישהו טרח והמציא שפת תכנות מבוססת על הסגנון המילולי הזה. לאנשים ממש אין חיים…

כיפאק היי = Key Fuck, Hey

אם בארה"ב תהיה בעיית לאמות קשה, אולי הם יחוקקו חוק בנושא, שייקרא Llama Law. ואני שואל: למה לא?

ביקרתי הערב במשרד כלשהו, שבו יושב חבר שלי שהוא מאוד מאוד מסודר ולחוץ. אנשים קוראים לו "הדיקטטור". אז כדי לעזור לו לסדר, לקחתי סכין וסידרתי את המקלדת שלו:

(לחצו להגדלה)

שלט איסור עישון ב"עגבניה" בדיזינגוף סנטר:

(צילם ודיווח: איתן. תודה!)

מי מאיתנו שמתרגם תוכנות (בעיקר חופשיות, אבל אני מניח שגם קנייניות) נתקל בוודאי בבעיית ווידוא השלמוּת – יוצאת גרסה חדשה של התוכנה, והגיע הזמן לעדכן את התרגום. מה עושים?

אז אם זאת תוכנה שמשתמש ב-gettext, אז יש תוכנות כמו poEdit שעושות את העבודה בשבילך, אבל לצערינו, הרבה מאוד תוכנות, בעיקר webיות, משתמשות בפורמטים משל עצמן בשביל קבצי תרגום, בין אם קבצי טקסט בתבנית כלשהי, או קבצים של סקריפט בשפה שהתוכנה כתובה (JavaScript, PHP, Perl וכו') שמכניסים את ערכי השפה כקבועים. אז מה עושים?

אני נתקלתי בבעיה הזו ב-TinyMCE, שהיא רכיב פופולרי לעריכה עשירה בווב (שאגב, גם וורדפרס משתמשת בו), שכתוב ב-JavaScript ולכן גם קבצי השפה שלו הם קבצי JS. הפתרון: לכתוב תוכנה!

אז כתבתי סקריפט, שקראתי לו TinyMCE Translation Checker (או TMTC בקיצור), שעובר על קבצי התרגום ובודק, בגדול, שני דברים:

1. מבנה – שהקובץ בנוי נכון מבחינת שפת התכנות, שאין איזה פסיק שלא צריך או משהו. הבדיקה הזו לא מושלמת – היא באה רק לתפוס טעויות נפוצות.
2. שכל מונחי התרגום המצאים שם, ורק הם – הסקריפט משווה מול שפת המקור (אנגלית), כדי לבדוק אם תרגמת את כל הערכים שקיימים, שם, וכ"בונוס" בודק גם שאין ערכים מיותרים שתורגמו (למשל, מונח שהיה בשימוש בגרסה הקודמת ובוטל).

למה זה מעניין אתכם? אני מניח שאף אחד לא ירצה לתרגם את TinyMCE שוב לעברית, ומתרגמים לשפות אחרות לא ימצאו את הטקסט העברי פה בבלוג שלי. מה שכן יכול להיות מעניין, זה התאמה של הסקריפט שלי למערכות אחרות.

מכיוון שכמעט כל הבדיקות נעשות בעזרת Regular Expressions למציאת המחרוזות המתאימות, אני חושב שבלא-יותר-מדי עבודה אפשר להתאים את הסקריפט לבדיקה של קבצי שפה של הרבה תוכנות אחרות. אני אפילו אשים כאן לינק לדף של מיקרוסופט של RegEx ב-VBScript, שיהיה לכם קל. אני רק מבקש שתספרו לי מה עשיתם, ואם זה עזר לכם. בהצלחה!

"לא מפריע לי ריח של אקונומיקה, אני פולניה"

(נועיה וולק)

חופש freedom, לא חופש vacation. אגב, זה מצחיק, כי באנגלית יש להם בעיה עם "חופשי", כי זה free, שיכול להיות גם "חינם", ואז הם תמיד צריכים להגיד free as in speech, שזה חופשי, או free as in beer, שזה חינם. לפחות בתחום התוכנה החופשית, אלו הדוגמאות שנהוג לתת.

בכל מקרה, הידיעה הזו שימחה אותי מאוד. כל מערכות ה"הגנה" האלה כ"כ מיותרות, כ"כ טיפשיות, וכ"כ יקרות!! הרי הצרכנים (שאינם עבריינים) מתחלקים לשלוש קבוצות:

1. אלו שלא "מבינים" בתחום, ואז נדפקים כשהם רוצים לעשות משהו שהוא זכותם (כמו להקליט דיוידי לקלטת או משהו כזה, לשימוש אישי, או להעביר למחשב או לנגן נייד לצפיה נוחה).
2. אלו שכן מתמצאים, ואז מוצאים פריצה בקלות, ועושים מה שבא להם. בארה"ב זו עבירה על החוק, עד כמה שאני מבין (DMCA, אבל אני אינני עו"ד), אבל בארץ זה חוקי, למיטב ידיעתי והבנתי, כל עוד אתה שומר על חוקי זכויות היוצרים (עותק רק לשימוש אישי ולא להפצה).
3. אלו שלא מתמצאים, אבל מכירים מישהו שכן מתמצא, שסידר להם מה שהם רוצים וצריכים.

כל החרא הזה מכונה DRM, או Digital Restrictions Management. יש מי שיתעקש לקרוא לזה Digital Rights Management, העמידו אותו בנימוס על טעותו – כל מה שזה עושה זה מגביל אותך, בלי קשר לזכויות שלך על התוכן שרכשת, או לזכויות של בעל התוכן (שמוקנות לו על פי חוק).

לדעתי, כל חברות המדיה שמשקיעות באמצעים נגד העתקה, צפיה וכו', מבזבזות המון משאבים לריק, וחבל, כי בסוף כולם מפסידים מזה – פחות רווחים להן, ומחיר יותר גבוה לנו. וכמובן, פחות הנאה לגיטימית לנו, הצרכנים. אבל כמו תמיד, חברות גדולות ומסואבות מתקשות להבין מתי השוק כבר קבע את המסלול שבו הוא ילך, ומתעקשות לקבוע אותו בעצמן, גם כשכבר אין סיכוי.

הרי עוד כמה שנים, כל אחד בעולם יוכל להוריד פרקים חדשים של סדרות חדשות תמורת תשלום/פרסומות, ולראות אותם בבית שלו, מתי שבא לו, וכמה פעמים שהוא ירצה. זה לא יתחיל ככה, אבל זה מה שיהיה בסוף. חבל שהמחשבה הניהולית הלקויה של "להוציא מהם את המיץ כמה שיותר" גורמת לזה שהם יתעקשו לנסות דברים שברור שיכשלו.

אם היה להם שכל, הם היו עושים את זה מההתחלה וגובים על זה כסף, במקום לתת לפיראטים, שמפיצים את זה בחינם, להקדים אותם.

בשנים האחרונות שמתי לב לתופעה מטרידה: חלק גדול מהמכנסיים שאני קונה מגיעים עם כיסים קטנים. מה זה קטנים? שאפילו הארנק שלי (יש לי ארנק בערך בגודל כזה) לא נכנס אליהם בלי להשפך החוצה.

אני יודע שנשים מסתדרות באופן קבוע בלי ארנק בכיס, אבל אני לא מוכן, לא מסוגל, וגם לא רוצה להיות באופן קבוע בסיטואציות בהן אני אגיד דברים מוזרים כמו "אני לא יכול להשאיר פה את התיק, יש לי שם ארנק ופלאפון", או "אין לי כאן ארנק, אתה יכול לשלם עלי?" – זה טירוף, אני אומר לכם, טירוף!!! אנחנו גברים. אנחנו הולכים עם ארנק בכיס. ולא בכיס האחורי! זה קורה רק בסרטי ג'ינס מהאייטיז (אתם יודעים על מה אני מדבר… כאנשים לבושים במכנסי ג'ינס, ז'קט ג'ינס, ושיער נפוח). ארנק בכיס האחורי נופל או נגנב. שלא לדבר על מקום לסלולרי ולמפתחות של האוטו… מה, נחזיק אותם ביד כמו סטריאוטיפ ערס בסטנד-אפ מלפני עשר שנים? לא, אין פה מישהו מבת-ים!

ההנחה שלי היא שיש מעצבי אופנה פלצנים שהיו מתים לעשות שם "כיסי דמה" כאלה כמו שיש בהמון בגדי נשים (אני לא מבין למה – כיסים זה לא דבר יפה. ואם אין להם פונקציונליות, הם עוד יותר גרועים), אבל ידעו שגברים לא יאהבו את זה, אז הגיעו לפשרה של כיס בעומק 3 ס"מ ביום טוב, וקיווו שזה ישתיק את ההתנגדות. אז אני אומר – לא עוד!

יוחזרו הכיסים! לא נוותר על אף סמ"ר!

(אגב, הפתרון המעשי שלי היה ללכת למתפרה בקניון, שבכל מקרה הייתי צריך שיקצרו לי את המכנסיים, ולבקש מהם שגם יעמיקו את הכיסים. כמו שאומר ג'יי די מסקראבס – Worth it!)

אני חייב לפתוח בהערה: אני לא כ"כ מתעניין בפוליטיקה; מעולם לא חשבתי שאני אכתוב כ"כ הרבה בנושא בבלוג.

ולעניינינו: ראיתי את הכתבה הזאת ב-ynet, על המודל האוסטרלי שכ"כ רוצים ליישם בישראל, ועל איך שהוא נכשל.

לדעתי, גם העניין הזה נובע מטעות תפישתית קפיטליסטית, שאומרת שכוחות השוק תמיד יכווינו הכל בצורה הטובה ביותר, מה שהתברר כלא נכון.

יש מערכות שאמורות להיות "בהפסד": מערכת הרווחה, מערכת החינוך, מערכת הבריאות אולי גם (זה מוטל בספק, אבל כנראה שכן). הן לעולם לא יממנו את עצמן, ובטח שלעולם לא יכניסו כסף ישירות לקופת המדינה. כשמסתכלים עליהן כאיים מבודדים, לכאורה הן נטל מיותר על המדינה. זו הסתכלות של ביזנס. חברה, כשיש לה מחלקה שלא מרוויחה, סוגרת את המחלקה הזאת. מעטות החברות שמשכילות להשקיע בדברים שיניבו פרי עוד שלושה עשורים. לעזאזל – אפילו פטנט פג אחרי 25 שנה, אז למה להשקיע בזה? איך נרוויח?

מזל שהמדינה היא אינה חברה מסחרית, בעלת מטרות רווח, ולכן יש לה את היכולת להסתכל על התמונה הכוללת (או לפחות אמורה להיות לה) – יש מקומות שבהם אתה משקיע היום (משקיע, זה לא "לבזבז"), וקוצר את הפירות מחר. המחר הזה הוא "מחר" פיגורטיבי – הוא יכול לבוא באמת מחר, הוא יכול לבוא עוד שנה, והוא יכול לבוא גם עוד 50 שנה. בתחומים שאני מדבר עליהם, כמה עשרות שנים זה סדר הגודל הרלוונטי.

מערכת החינוך היסודי עד התיכוני חיונית, כי בלעדיה כולם יהיו מטומטמים (לא רחוק ממה שקורה היום). אני לא אכנס לחשיבות של כל מקצוע ומקצוע…

מערכת ההשכלה הגבוהה מאפשרת ייצור של הייצוא הכי חשוב שלנו – ידע. וזה רק הצד ה"פרקטי" שלה. גם כאן, אני לא אכנס לחשיבות של מקצועות כמו ספרות והיסטוריה ומה לא, כי יש מי שיעשו את זה טוב ממני.

מערכת הבריאות מאפשרת לאזרחים להמשיך לחיות ולהיות פרודוקטיביים, ובכך גם מעשירה בעקיפים את קופת המדינה (אזרח יצרני משלם מיסים), וגם, וזה הכי חשוב, תורמת למטרת המדינה – לדאוג לרווחת כל אזרחיה.

מערכת הרווחה, בדומה למערכת הבריאות, מאפשרת לאנשים להתפתח ולשרוד גם כשהם לא יכולים לעשות את זה בכוחות עצמם. כאן, מבחינת ההשקעה, אני חושב שזה ניכר בעיקר בדור שאחרי – רוב הנסמכים ה"כבדים" של מערכת הרווחה הם אולי (רק אולי! לא בדקתי) אנשים ש"לא יצא מהם כלום", אם לנסות לחקות את המחשבה התועלתנית והגסה, אבל אם תדאג שהם יוכלו לגדל ילדים "טובים", אז מהילדים יוכל "לצאת משהו". וחוץ מזה, שוב, מטרת קיום המדינה היא לדאוג לאזרחים שלה. לא צריך תירוץ נוסף בשביל זה.

כבר כתבתי משהו על זה שהמדינה מתנהלת כמו עסק עם מטרות רווח ושזה מעצבן אותי. אני יודע. ואני כותב על זה שוב כי זה ממש מעצבן אותי.

וככה, בגדול, בקשר לחינוך ולימוד – כשהייתי בצבא, בין שאר תפקידיי, גם הדרכתי בקורס אחראי מחשוב. כשהדרכתי, עשיתי להם טרור, והתעקשתי ללמד אותם גם דברים שהם כנראה לא ישתמשו בהם לעולם, שמהווים רקע להתפתחות של המערכות שהן היו צריכים לתמוך בהן, החל מחומרת PC, דרך DOS, ועד גרסאות שונות של ווינדוז ואופיס. גם כשהייתי מעורב בתכנון של קורסים אחרים, התעקשתי שמי שמעביר שיעור על משהו חייב לא רק להכיר אותו על בוריו, אלא לדעת שתי רמות מעבר לזה. למה? לכאורה, אין סיבה. אבל האמת היא שידע אנושי זה לא משהו שאפשר לתחום בדיוק בקו, ולהגיד מה אתה יודע ומה לא, וגם, זה לא משהו שאפשר לעשות לו Copy & Paste מאדם אחד לשני: בכל הסבר, משהו נאבד. אם אדם שאינו בקיא בכל רזי החומר יסביר לך משהו, גם אם הוא קרא את הספר הכי טוב, אתה לא תדע טוב. אתה תדע בערך, בקווים כלליים.

זה נכון לא רק בלימוד ובהדרכה – זה נכון גם בחיים. יש אנשים שדואגים למחוק מהמוח שלהם כל פריט מידע שלא נראה להם רלוונטי לחיים שלהם. הם טועים טעות אסטרטגית: קודם כל, אתה לא באמת יכול לדעת מה רלוונטי לחיים שלך כרגע, כי אתה אף פעם לא מודע לכל התהליכים ותת-התהליכים שמתרחשים, וכמובן שאין לך שום סיכוי לדעת מה יהיה רלוונטי בעתיד, כי אף אחד לא יודע מה יהיה בעתיד (חוץ מאייזיק מנדז, אולי). נוסף על כך, יש מין אקסיומה, שידע הוא תמיד טוב. אפשר להסביר את זה בכך שאתה באמת לא יודע במה תיתקל מחר, ואפשר להסביר את זה בכך שידע הוא הדבר היחידי שאין לך הגבלות ממשיות על שמירה שלו, אתה לא צריך לשלם על אגירה שלו, הוא לא תופס מקום, ואף אחד לא יכול לקחת אותו ממך (חוץ מ-The Haitian, אולי). בתנאים האלה, זאת בהכרח טעות לא ללמוד דברים, אם אתה לא צריך לעשות מאמץ מיוחד כדי לזכור אותם, ולפעמים גם אם כן.

ככל שאתה יודע יותר, גם המחשבה שלך מתפתחת. אתה חושב על שיטות חדשות, חושב בצורות חדשות, מצליח להביע רעיונות יותר טוב, גם לעצמך וגם לסביבה. אתה הופך לאדם טוב יותר.

וזאת הסיבה שאין דבר כזה "נושא מיותר" בבית הספר. ולא צריך "לרחם" על התלמידים ולחסוך מהם חומר לימוד (ואני ממש לא מדבר על המיקוד). במקרה הזה, האנלוגיה הנכונה תהיה "חושֹך שבטו – שונא בנו".