לפני כמה חודשים, כל חברות הסלולר (תקנו אותי אם אני טועה) השיקו "שירות חדש", שהוא בעצם שינוי של אופן פעולת שירותי התיקונים – קודם היית מביא טלפון למרכז שירות, מחכה שעתיים-שלוש ומקבל בחזרה את הטלפון המתוקן. בשיטה החדשה, אתה נותן את הטלפון, מקבל טלפון חלופי (ומחורבן), ותוך שני ימי עסקים אתה מקבל בחזרה את הטלפון המתוקן. הם מציגים את זה כמשהו שחוסך לך זמן – לא צריך לשבת ולחכות שעתיים לטלפון שלך! כמובן שזה בולשיט, כי אם אתה גר/עובד קרוב מספיק למרכז השירות, אתה לא צריך לחכות שם, ואם אתה גר/עובד רחוק מדי, אז לבוא פעמיים לוקח לך יותר זמן מאשר לחכות שם.

הבעיה הגדולה היא שזה מה שקורה גם כשמדובר בתיקונים קטנים – אני הייתי צריך שינקו לי את המסך ויחליפו איזו מדבקה שמכסה את המקשים, שהתחילה להתקלף (סוני-אריקסון G900). בשיטה הישנה, הייתי יוצא משם תוך חצי שעה. עכשיו אני תקוע עד יום שישי עם טלפון מחורבן, שהעבירו לי אליו את אנשי הקשר עם שמות הפוכים (שם המשפחה לפני שם פרטי).

הכי מעצבן אותי שהם מציגים את זה באופן שקרי: ברור שמדובר בצעד שנועד לחסוך להם בהוצאות – יותר קל להחזיק מרכז שירות אחד ארצי מאשר הרבה מרכזים קטנים – אבל הם מציגים את זה כמשהו שחוסך זמן ללקוח, ומשפר את איכות השירות. ממה שאני שומע מאנשים סביבי, אין שיפור באיכות התיקונים – בסה"כ רוב התיקונים בסדר, ויש חלק שהם בעייתיים. בדיוק כמו קודם. אז תגידו שנמאס לכם להשקיע בתיקונים כ"כ הרבה כי זה יקר מדי, סבבה. אבל למה לשקר? כמובן שהתשובה היא שהם לא רוצים להודות שהם לא "אוהבים את הלקוחות שלהם" כמו שהפרסומות מספרות לנו.

הייתי מעדיף ספק תקשורת שמדבר אלי דוגרי ואומר לי את האמת ולא מנסה לצפות את החרא ביהלומים. כי חרא מצופה ביהלומים הוא עדיין חרא.

ובנושא אחר – אם למישהו יש מעיל אופנוענים ישן/משומש/מחורבן שהוא לא צריך, אשמח לקבל אותו. עור אמיתי, חיקוי עור, לא אכפת לי. תודה!

מעניין לראות את זה משתי סיבות:
1. איך אנחנו נראים בעיניהם וכו'.
2. זה ששמות החיבה הסטנדרטיים והשכיחים שלנו הם אצלם שמות לליצני-יומולדת.

אם הוידאו לא עולה, לכו לראות אותו בדף המקורי באתר של ה-Daily Show.

לדעתי. בערבון מוגבל. אשמח לשמוע הערות.

1. פיצול: יש הרבה מפלגות שמאל, רובן לא עברו את אחוז החסימה. עשיתי הערכה גסה ובדקתי את מס' הבוחרים לשתי מפלגות עלה ירוק, שתי מפלגות הירוקים, מפלגת הגמלאים וצבר (שאמנם קשה לדעת מה הם בדיוק, אבל אני מניח שלעזור לצעירים וסטודנטים זה בד"כ מעניינו של השמאל, אז נגיד), ויצא לי שאם כולן היו חוברות למרצ, היא הייתה בערך מכפילה את כוחה (אני יוצא מנקודת ההנחה, האולי מוטעה, שיש טעם לפיצול בין מרצ וחד"ש). אסור גם לשכוח שאם זה היה ככה, אולי כל השמאלנים שהצביעו לקדימה (כמוני) היו עושים אחרת, כי השמאל לא היה נראה כ"כ עלוב ומפולג. מה שמביא אותי לנקודה הבאה:
2. יתר אידאליזם: כל אחד, כמצביע, רוצה לבחור במפלגה שמייצגת אותו. מכיוון שאין אף אחד בעולם שמסכים איתך בכל נושא, תמיד זו בחירה מקורבת. ממה ששמעתי סביבי במשך כל מערכת הבחירות, נראה לי שמצביעים באזור הקשת הפוליטית של מרצ-חד"ש-ירוקים פחות מוכנים להתפשר על ייצוג מדויק. זה מה שגרם לרבים מהם להצביע לגמלאים בפעם הקודמת, וזה מה שגרם לרבים לבחור בקדימה הפעם, כי אם אי אפשר להכניס לכנסת את מי שמתאים לי באמת, אז לפחות ננסה למנוע מראש הממשלה להיות ביבי.
3. בולטות ציבורית: אני קורא חדשות בערך כמו הישראלי הממוצע, אם לא יותר, ואיכשהו, נדמה לי תמיד שהשמאל לא עושה כלום. אני יודע שמרצ וחד"ש הן מפלגות מאוד פעילות, במיוחד ח"כים כמו זהבה גלאון (שכנראה לא תהיה בכנסת הקרובה) או דב חנין, אבל לא נחרת בזכרוני מקרה של חקיקה שעשתה רעש, שבלטה, חוץ מאולי הישיבה של הקופאיות של ח"כ גלאון. בחיפוש קצר מצאתי עוד כמה אזכורים לפעילות פרלמנטרית של שאר ח"כי השמאל, אבל לא בולטים במיוחד. הם יודעים לעבוד, זה נכון, וגם מתוך האופוזיציה, שזה יותר קשה, אבל הם לא יודעים לעשות יח"צ. ולצערי, זה חלק מדרישות התפקיד (כדי להיבחר מחדש). ואם כבר יח"צ:
4. הקמפיינים שלהם מסריחים: למה דווקא לשמאל, שרוב אנשי התקשורת והפרסום הם חלק ממנו, יש קמפיינים כאלו אנמיים? טוב, כל מערכת הבחירות הזאת היתה סוג של בדיחה עצובה, אבל צרת רבים היא לא חצי נחמה וגם לא חצי תירוץ. "לאיים" עלינו שפחות מרצ זה יותר ביבי-ליברמן? ג'ומס מסתכל לעבר העתיד על מודעה בגבו של אוטובוס? נו באמת. אפשר לעשות משהו יותר חזק. ואני יודע שהיו דברים אחרים, אבל אלו היו המרכזיים. וחבל. אפשר היה להסביר במשפט אחד קליט למה הקמפיין של ליברמן הוא פשיסטי ומזעזע.
5. לא מתייחסים לנושאים שחשובים לבוחרים: בהמשך לפוסט הקודם בנושא, משום מה גם השמאל נופל למלכודת שכורות לו מפלגות המרכז הגדולות (העבודה זה כבר מזמן לא באמת שמאל). ג'ומס מלהג בפוסטר על זה ש"חייבים פתרון מדיני". כולם מדברים על הפלסטינים ככה, הסכמים ככה, בלה בלה בלה. הבוחרים הפוטנציאליים שלכם, גם אלו שמתעניינים בנושא, כבר יגעים ממנו, מכל הסיבות שפירטתי בפוסט ההוא. דברו על עבודה. דברו על כלכלה סוציאליסטית. דברו על בטחון אישי (ולא כמו אפרים סנה). דברו על חינוך. דברו על יצירת חברה רגועה, הוגנת, צודקת ומוצלחת. אל תדברו על אנשים שהם בכלל לא אזרחי ישראל. הם חשובים, אבל עניי עירכם קודמים. ועם הכיוון הנוכחי של המדינה, שמוביל להזנחה והידרדרות של כל הנושאים האלה, כולנו נהיה עניים. אוהבים ערבים*? רוצים לדבר על ערבים? דברו על ערביי ישראל, שהיחס של המדינה אליהם מזעזע ופוגע, גם בהם וגם בעקיפין ביהודים. הם אזרחים פה. הפלסטינים לא. חוץ מזה, בהתרחקות מהנושאים המדיניים-ביטחוניים, יתאפשר גם לאנשים שהם יותר מתונים מהבחינה הזאת, אבל עדיין רוצים מדינה סוציאל-דמוקרטית, להצביע למפלגות השמאל. כרגע הם מצביעים למפלגת העבודה, שקשה לומר שיש לה אג'נדה ברורה בתחום.

ואני בטוח ששכחתי עוד דברים.

אז מה עושים? יש לנו עוד איזה שנה-שנתיים עד לבחירות הבאות. בתחת של מי צריך לבעוט בשביל שמשהו ישתנה פה?

* גילוי נאות: הכותב אוהב ערבים**.

** כי הוא אוהב את כל בני האדם במידה שווה*** וכל החרא הזה.

*** לא יותר מדי, אבל מספיק כדי לא לרצות לדפוק להם או לעצמו את הראש בקיר. רוב הזמן.

קצת גשם, ואי אפשר להתחבר.

(פוסט זה נכתב מהסלולרי שלי)