בהקשר של שביתת המרצים, ראיתי שעולות מדי פעם טענות שעיקרן הוא שלא משנה אם מסכימים עם טענות המרצים או לא, הסטודנטים צריכים להתנגדת לשביתה שלהם, כי היא פוגעת רק בסטודנטים. הטענה הזאת היא בהכרח או מטומטמת או רמאית, ואני אסביר:

אם אתה באמת מסכים עם המרצים, או לפחות לא מתנגד לטענותיהם העיקריות מספיק בשביל לומר שכל המאבק שלהם לא מוצדק (ולא רק בגלל איך שהוא מתנהל), אז וודאי תסכים שהם חייבים לבחור בדרך מאבק שתוביל לתוצאות. הם מנסים דיונים כבר כמה שנים וכלום לא יוצא מזה, אז חייבים שביתה. אז השאלה היא מה להשבית. אם אכן לא נרצה שהמאבק יהיה "על גב הסטודנטים", אז אפשר להציע שהם ישביתו את המחקר, ורק ילמדו. הבעיה עם ההצעה הזאת הייא שזו הצעה מטומטמת (אפשרות מס' 1), כי אין מצב שמישהו שחי במדינת ישראל מספיק זמן בשביל להיות סטודנט, לא יבין למה משרד האוצר לא ישים על השבתה של המחקר האקדמי באוניבסיטאות, גם אם היא תימשך שנתיים. זה פשוט לא יזיז להם, ולכן אי אפשר להציע דרך פעולה כזאת.

אם, לעומת זאת, אתה לא מסכים עם הטענות והדרישות של המרצים כלל, ולכן כל המאבק שלהם הוא לא קביל בעיניך (גם אם זה היה ע"י הוספת שעות לימוד או ע"י חלוקת שוקולד), אז מן הראוי שתתקוף אותו באופן ענייני לנקודות המחלוקת שיש לך עם המאבק, ולא תזנב בו בצורה פחדנית ותנסה לשתול לאחרים רעיונות מטומטמים בראש, כמו ש"כן יאבקו, אבל לא על גב הסטודנטים", כי לטעון שזאת המחלוקת שלך, כשהיא בעצם משהו אחר, זו רמאות (אפשרות מס' 2).

קיימת, כמובן, אפשרות שלישית, שהיא השבתה של הלימודים והמחקר והכל, ז"א, השבתה מלאה של עבודתו של סגל הבכיר. למען האמת, אני לא רואה מה ההבדל בין זה ובין השבתה של הלימודים בלבד, כי (א) מה זה יהיה יותר טוב לסטודנטים ו(ב) למה זה יותר ישפיע על האוצר. מי שמציע את זה רק רוצה שהמרצים גם יפגעו בעצמם בשביתה ולא רק בסטודנטים, שזה קצת דבילי, כי מה זה משנה לך כסטודנט אם המרצה שלך מקבל משכורת בזמן שהוא מלמד אותך, או לא? אני לא מאמין שזה יגרום להם לקצר את השביתה או משהו כזה, כי הם יהיו לחוצים לחזור לעבוד.

רשת "ספגטים" ידועה בתור רמת ביניים בין מסעדות איטלקיות אמיתיות, כמו "טאבולה" ו"פסטה מיה", לבין פאסט פוד כאילו-איטלקי כמו סבארו (ואם תלחצו על הלינק תראו כמה טוב הזכיינים הישראלים יודעים אנגלית). ככזאת, מדי פעם אני אוכל שם – הם לא רעים, בסך הכל. עם זאת, ככל שאכלתי שם יותר, ככה התחלתי להשתעמם יותר ויותר מהתפריט שלהם. היו להם מנות טעימות, אבל לא כ"כ הרבה מהן, ולא מספיק טעימות בשביל שאני ארצה לאכול אותן שוב ושוב בלי להשתעמם. עד היום.

היום ביקרתי בספגטים רעננה עם אבא שלי, וראיתי בתפריט מנה חדשה: "אלה קאצ'טורה", שהרוטב שלה מוגדר "תבשיל בשר בירקות שורש, עשבי תיבול ומעט שמנת". אמרתי לעצמי, זה יכול להיות או ממש טוב, או ממש רע. שאלתי את המלצרית והתיאור שלה נשמע לי טוב, אז ניסיתי. זה הגיע לשולחן:

אלה קאצ'טורה. כן, זה טעים כמו שזה נראה.
(התמונה מאתר ספגטים, ליחצו לגודל מלא)

התחלתי לאכול את זה והייתי בשוק! טעם של תבשיל בקר – יש! עושר של שמנת – יש! הרבה בשר (עקב אכילס של רוב המנות מהסוג הזה) – יש! אני חושב שמצאתי את המנה שלא יימאס לי לאכול בכל פעם שאני בספגטים. זה קורה פעם בחודשיים בממוצע, אם לא יותר, אז זה סביר. בכל אופן, אני ממליץ.

כן יירבו.

דורה כתבה על האתר החשוד ניידות.נט, ועל כל מה שמאחוריו. להלן תגובתי:

OMG, דורה, את כ"כ צודקת, ואני חושב שזה מבחיל אפילו ש"הם עושים את זה כל הזמן" ו"כולה שיווק". שיווק שיווק, אבל הם מנסים להטעות אנשים. מנסים לחבל ביכולת שלהם לקבל החלטות מושכלות ע"י הטייתם, בין אם באמצעות מספרים מבלבלים וחלקיים, ובין אם על ידי קישור לאלמנטים "רגשיים" כמו משפחה, בית, וחרא כזה, או להגיד ש"הכוכב זה אתה". אפשר למרוח ליפסטיק על החזיר הזה עד מחר אבל הוא עדיין יסריח, הם מנסים להטעות, ואם זה היה כ"כ תמים ולגיטימי כמו שמנסים לצייר את זה, לא היו עושים את זה כאילו זה משהו אחר.

וזה לא כאילו אני, אדם פרטי, אפתח אתר שלא יגלה את מטרתו האמיתית. זכותי, וגם זכותם (מבחינה חוקית. אני מניח. אינני עו"ד). הם חברה מסחרית, ציבורית, גדולה וחסרת רגשות, ויותר מזה: הם זכיין של מדינת ישראל, מה שאומר שהם חלק מאוליגופול מאוד מצומצם של חברות סלולר, שכל מי שעיניו בראשו רואה שאין בינהם תחרות ב-99% מהזמן ומהנושאים. אותו הדבר בדיוק יכול להאמר לגבי הבנקים, חברות הביטוח, וכו'.

ועל כן, בא לי להקיא על כולם.

זה מעורר בי תהייה נוספת: מה קורה אם אני חושב שמישהו ממש מגעיל, ומחליט להקיא עליו? נניח, חבר כנסת מסוים? לא שאני אי פעם אעשה את זה, אבל מעניינת אותי השאלה המשפטית. נניח שלא אמרתי לאף אחד בעולם אי פעם שאני אפילו חושב שקיימת אפשרות לעשות את זה או שיש לי רצון לעשות את זה, ואי אפשר להוכיח ממעשיי האחרים שהיתה לי כוונה לעשות את זה. פשוט הייתי שם, עמדתי ליד האדם, ואז תקפה אותי בחילה נוראה והקאתי עליו. אפשר לעשות לי משהו? לא נראה לי הגיוני שכן… להקיא זה לא משהו ששולטים בו, בגדול. לא? או לפחות, לא משהו שהחוק יכול לדרוש ממך לשלוט בו.

(איך דרדרתי את הפוסט הזה מנושאים כלכליים-מוסריים להפרשות. איזה כיף!)

באנגלית, יש כמה תארים שאפשר לייחס למשהו שאתה חושב שהוא גרוע. אני רוצה לדבר על כמה מהם, שעלולים להחשב ע"י אנשים למעליבים. נניח שאני רוצה לומר שטלפונים סלולריים הם גרועים, לא מבחינה טכנית, אלא פשוט, מעפנים, כמו שהייתי אולי אומר בעברית:

(1) Cellphones are gay.

ככה אני יכול להגיד לאדם "אני לא הייתי רוצה טלפון סלולרי, אני חושב שהם דפוקים. כקונספט". עכשיו, יכולים לבוא אנשים ולומר, היי, אתה מתייחס ל-gay כאילו זה דבר רע. אתה משתמש בתכונה הזאת כדי לתאר דברים רעים, משמע, אתה חושב שלהיות הומוסקסואל זה רע. אוקיי, נבחר מילה אחרת, יותר מקובלת, יותר ותיקה בהקשר הזה:

(2) Cellphones are lame.

עכשיו אני חושב שרוב האנשים לא היו מתלוננים. ולמה בעצם? הרי גם lame זו תכונה. יש הרבה אנשים צולעים בעולם, למה אני אומר שהם גרועים ומתייחס אליהם כמשהו רע? אפשר לטעון שצליעה זה באמת משהו רע, נכות, בעוד שהומוסקסואליות זו פשוט תכונה של בנאדם, כמו צבע שיער או גובה, ושאין משהו רע בזה כשלעצמו. אני מסכים כמובן, אבל לצורך הדיון, אני אומר שיש אנשים בעולם שהיו מעדיפים להיות צולעים ואף יותר מכך, למשל קבצנים שמטילים בעצמם מומים כדי שיקבלו יותר כסף. מהצד השני, אני בטוח שיש לא מעט הומוסקסואלים בעולם שהיו רוצים להיות סטרייטים; יש אפילו כאלה שהולכים לכל מני מקומות ש"מרפאים" אותם, בד"כ כל מני נוצרים מטורפים. אז אי אפשר לומר שיש בין התכונות הבדל של שמיים וארץ. הן שונות, אבל אף אחת מהן לא במובהק רעה או במובהק טובה, אולי אחת יותר רעה מהשניה, אולי לא, אבל זה בטח לא חד משמעי.

ננסה מילה אחרת:

(3) Cellphones are weak.

שכיח בעיקר בסאות'פארק. גם פה יש לנו תכונה, יותר כללית, פחות חד משמעית. מהי חולשה? האם אנשים חלשים פיזית? האם אנשים חלשים נפשית? למה ראוי להשתמש בתכונה שלהם כציון לגריעוּת? נכון, באופן כללי עדיף להיות חזק מאשר להיות חלש, בכל תחום מסוים, אבל עדיין, אם מלומר על משהו שהוא גיי אפשר ללמוד שאתה מפלה הומוסקסואלים, לבטח מזה שאתה אומר על משהו שהוא חלש אפשר ללמוד שאתה מפלה חלשים! ואי אפשר לומר שהחלשים הם לא קבוצה חלשה, זאת סתירה לוגית וסמנטית. ננסה משהו אחר:

(4) Cellphones are bad.

מה עם "רע"? האם זה בסדר להפלות אנשים רעים? להם אין זכויות? אז נכון, רע זה רע, אבל בטח יש אנשים שאני מחשיב רעים, או רעים במידה כלשהי, שאוהבים את התכונות שאני מחשיב רעות. אנשים שדוקרים אנשים אחרים במועדון בד"כ לא יחשבו שהם עשו משהו רע, הוא הסתכל לא יפה על החברה שלהם או משהו, הם אחלה-גברים! אני חושב שהם רעים. אז זה לא כזה חד משמעי פתאום… אז למה מותר לי לעשות את זה? מה, רוע זו פחות תכונה אנושית מהומוסקסואליות? או מצליעה?

התשובה: כן! למה? כי "רע" היא מילה שיש לה משמעות קצת שונה עבור כל דבר שאותו היא מתארת. כשאני אומר על אדם שהוא רע, אני לא מתכוון לאותו "רע" שאני מתכוון אליו כשאני אומר שסרט כלשהו הוא רע,  או שמכונה כלשהי היא רעה. אלו שלוש משמעויות שונות של "רע", ויש עוד אינספור. אבל זאת לא מילה כ"כ מיוחדת. זוכרים של-lame כמעט אין מתנגדים? למה זה? כי גם לזה יש כמה משמעויות, והמשמעות שמעניינת אותנו כבר טבועה חזק בשפה. כשאומרים על סרט שהוא lame, לא מתכוונים שהוא צולע ברגלו, מתכוונים שהוא מעפן. ולכן זה לגיטימי להשתמש בזה, כי חוץ מהדמיון הפונטי בין המילים, והשורש המשותף שלהן, אין בינהן כבר ממש קשר. אותו דבר עם gay: כשאתה אומר על משהו שהוא gay, אתה לא אומר "הוא כמו הומוסקסואל, והומוסקסואלים זה רע!". אתה פשוט מתכוון שהוא מעפן. אז נכון שיש לזה שורש שקשור להומוסקסואליות, אבל זו כבר לא המשמעות שיש למילה הזאת בהקשר הזה.

אז בפעם הבאה שאתם נרתעים משימוש במילה מסוימת, תחשבו: איזו משמעות באמת יש לה? ולא רק במילון. איזו משמעות יש לה בהקשר בו השתמשו בה. כי אם הופכים מילה כלשהי לטאבו, זה רק הופך לבדיחה. מה שצריך להיות טאבו זה הקונספט: האפליה על בסיס גזע, מין, נטיה מינית, דת וכו'. הם הדברים הרעים, לא הייצוג המילולי שלהם.

מישהי אמרה לי על משהו ש"זה קצת מגרה בהתחלה אבל אח"כ זה נהיה יותר מדי", אז עניתי לה ש"זה כמו סוודר – קצת מגרד בהתחלה אבל אח"כ זה נהיה יותר מדי".

ואז, כשבאתי לכתוב את זה בבלוג, היא התחילה לדבר על משהו אחר, אז אמרתי לה "hold these thoughts", והסברתי לה שאני אומר thoughts ברבים כי בטוח יש לה יותר מאחת כרגע בראש, כי היא אישה.

אם מעבירים אימייל בעזרת תמיסה מוליכה, יש שם יוני דוא"ל?

יונת דוא"ל (אילוסטרציה, מכאן)

בנרג כתבו על מפגשים של גולשי אינטרנט, כאילו זו תופעה חדשה ומרגשת בנוף הרשת הישראלית. הרשו לי לומר: הא!

אנחנו היינו שם קודם. מי זה אנחנו? אולטינט כמובן! באפריל 1997 נערכה פגישת אולטינט בגני יהושע בת"א, שהיו בה לפחות 50 איש, עם מדבקות עם שמם וכתובתם (97:200/xxx). חוץ ממנה היו עוד עשרות פגישות, רובן בקומה 2 שכוחת האל של התחנה המרכזית החדשה^*, ובשלב מאוחר יותר גם על הגג של עזריאלי, אבל אז הן היו יותר מצומצמות. יש המון תמונות, מיעוטן על הרשת, בעיקר כי אנשים ביקשו להסיר אותן (איך אתם נראיתם בגיל 15?).

כמובן שלפני זה, בתקופה שלפני שהייתי באולטינט, היו כל מני "פגישות מפעילים" ודברים כאלה, שהצביעו בהן על הפוליטיקה של הרשת, אבל למיטב הבנתי הן היו פחות ארוע חברתי ויותר משהו טכני.

בנוסף, היו המון מפגשים של תת-קבוצות מהרשת, בכמויות שאי אפשר למנות בכלל. הרבה מהאנשים האלה שהכרתי "דרך המחשב" הם כיום החברים הטובים ביותר שלי.

עכשיו זה בסה"כ גרסאות מפוארות יותר של מה שהיה אז. אורחים מחו"ל, מימון מסחרי, רישום מראש… תעשו לי טובה.

אנחנו היינו שם קודם.

* נפגשים בקומה 4 מול המקדונלדס, הולכים לקומה 2, מדברים, מצטלמים, מסבירים למאבטחים שאנחנו לא מתכננים פיגוע או התאבדות המונית, הולכים לבורגר קינג בקומה 3 (?), אוכלים, שרים Bohemian Rhapsody אל מול עינהם המשתאות של העוברים ושבים, ומתפזרים הביתה בתחבורה ציבורית (היינו ילדים חסרי רישיון).

אם אני אומר "לשאול את סטיבן הוקינג שאלה במתמטיקה תיכונית זה כמו להשתמש בטנק כדי לחלק עיתונים", זה לא משפיל או פוגעני כלפי הוקינג, כי אני לא משווה אותו לחפץ כלשהו, אלא רק עושה אנלוגיה, נכון? יופי.

אז עכשיו אני יכול לספר את הפואנטה שלי.

לפני כמה שבועות, סיפרתי למישהי שכמו שאמרתי בפוסט שלי על הפרדוקסוטאור, "קשה למצוא בחורה שאין לה כל מני תפישות מוזרות לגבי החיים, מערכות יחסים, וכו'. ושגם יהיה מעניין לדבר איתה. ושגם תראה טוב (לא דוגמנית! אבל טוב!)" – כך כתבתי לה, מילה במילה. היא, בתגובה, ענתה ש"עולה ניחוח מעט צרכני מהניתוח שלך", וש"אדם הוא לא רק סכום 'תכונות' או 'התאמה'". בעיני, זה כמו להגיד שאם אתה משתמש בנעל להרוג ג'וק, אתה מוריד מהערך שלה כמשהו שאפשר ללכת איתו. מה לעזאזל הקשר? ולא, אל תגידו שאני משווה נשים לנעליים, כי גם לא השוויתי את הוקינג לטנק. אפשר גם לומר שזה כמו שלחלק עיתונים עם טנק מוריד מהערך שלו ככלי לחימה, אבל זה לגמרי אותו הדבר.

בכל אופן, למה אנשים נוטים לקחת את הפירוש האקסקלוסיבי במקום האינקלוסיבי? אם אני אומר על משהו שיש לו תכונה X, האם זה אומר שאין לו אף תכונה אחרת, בהנחה שהתכונות האחרות לא סותרות? האם זה שאפשר לחזות התאמה זוגית, במידה מסוימת, לפי קריטריונים מסוימים, אומר שבני אדם (או נשים/גברים בפרט) הם רק אוסף ה"ציונים" שלהם בכל קטגוריה (גם לו היה כזה דבר)?

אני מקשר את זה לנטיה לחפש ממה להעלב. הרי גם האדם הווכחני ביותר לא היה רואה פסול בדוגמא שלי עם הוקינג מהפסקה הראשונה. ומכיוון שהראיתי (בערך) שהיא שקולה (בערך) לדוגמא עם הנעל, ולכן בהכרח מעליבה (בערך) באותה המידה, זה שאומר (בערך) בכלל לא. ולכן, אם אדם נעלב ממנה, בתואנה שהיא מהווה השוואה של נשים לנעליים, הוא מחפש ממה להעלב.

באותו אופן ניתן לקחת דוגמא שבה לא הייתם מסיקים מזה שאני אומר ש"לתוכנה כלשהי יש ממשק יפה" מסקנות לגבי דעתי אודות יציבותה או איכות הפלט שלה, כי הייתם יודעים שאין קשר בין התכונות. ולכן, אם במצב אחר אתם מסיקים מדעתי לגבי תכונה X מסקנה אודות דעתי על תכונה Y, והמסקנה הזאת מעליבה אתכם, זה סימן שאתם מחפשים ממה להעלב.

תחשבו על זה!

(אגב, להשתמש בהוקינג להבהרת נקודה אודות השוואה לחפצים זה מצוין, כי למרות פרסומו הרב והצלחתו בחיים, אין ספק שאם תסתכלו על זה בסה"כ, רובנו היינו מעדיפים שתהיה נגדנו אפליה בכל תחום בחיים מאשר לחיות כמוהו, ולכן, הוא מנצח בכל "תחרות מסכּנוּת" שאפשר לדמיין)

יש לי משהו על הראש. ועל הלב. מהו? אני לא אכתוב פה. זה לא משהו גדול, זה לא משהו שיעניין את רובכם, אבל זה משהו אישי. בעצם, בשבילי, אין לי איפה לכתוב דבר כזה באינטרנט. באולטינט היה לי.

אני לא אכנס פה להסברים על מה זה אולטינט, כי גם ככה חצי מהקוראים שלי יודעים (כי הם היו שם), אבל שם היה את האיזון הנכון, לרוב, בין אינטימיות וקהל. הרי למה לכתוב, אם אין קהל? ומצד שני, אם יש קהל, אי אפשר לכתוב דברים אישיים, כי הם הופכים לנחלת הכלל. אי אפשר לכתוב מה אתה מרגיש, כי מחר לא תרגיש ככה, אבל הפוסט הישן, אולי אפילו מה-Google cache, יבוא לרדוף אותך. האינטרנט לא שוכחת.

בלוג אנונימי זה מעפן, מכמה סיבות. ראשית, אנונימיות אמיתית קשה להשיג. תמיד יהיה מי שיצליח לזהות אותך, אלא אם הפנים שאתה מציג שם הם הפנים היחידים שלך ברשת, וגם אז לא בטוח. צריך לעבוד קשה, לחשוב מה מותר לפרסם, לעוות פרטים… לא כיף. וכמובן, אין קהל. לא באמת. כי הם לא מכירים אותך. וברגע שתתחיל לספר "רק לכמה חברים קרובים", אפילו אם כולם מש"קי ב"ש במיל', פתאום כל העולם ידע.

אז אפשר לעשות בלוג לא אנונימי עם סיסמה. אבל זה מכוער. וגם אז אתה פתאום חייב לתת אותה לכל מני אנשים, כי מה, הם לא חברים מספיק טובים שלך? והעלבון זורם כמו מים.

אז אני נאלץ להסתפק באמצעי תקשורת עתיקים כמו שיחות טלפון עם חברים, שהיתרון שלהם הוא שהן לא נרשמות בשום מקום, אבל החסרון שלהן הוא שהן לא נרשמות בשום מקום, ואני, חסר זכרון שכמותי, צריך ארכיונים ולוגים וכו' בשביל לזכור מה קרה מתי, ומה הרגשתי וחשבתי על זה כשזה קרה. אני שוכח את הדברים האלה כ"כ מהר… לא כי לא אכפת לי. כל פעם שאני חוזר אל משהו (לא שזה קורה הרבה, אבל מדי פעם) אני אומר לעצמי, זהו, עכשיו אני לא אשכח את זה. ואז שוכח שוב. מסתובב לי כ"כ הרבה בראש, שהכל נדיף. במיוחד אינטראקציות מורכבות כמו יחסים עם אנשים. מחשבים זה קל. אנשים זה קשה. יש המון פרטים, וכנראה שבסופו של יום זה לא בא לי כ"כ טבעי כמו שאני מרגיש שזה בא לי וכמו שכולם חושבים. מחשבים זה שטחי ופשוט, מכונות טיפשות עם כפתורים. שורה של קוד פה, כבל שם, הכל אותו הדבר. בני אדם הם הדבר המעניין והמאתגר באמת. כמו כל חנון טוב, בסופו של דבר, יותר קורה לי שאני לא מבין בני אדם משאני לא מבין דברים שאנשים אחרים מפחדים מהם, כמו מכוניות או מחשבים. אז נכון שזה נדיר למדי, אולי כמה פעמים בשנה, אבל כל פעם כזאת מותירה עלי רושם עמוק. קצת מחזירה אותי לימי בית הספר המוקדמים, שהרגשתי לפעמים "אחר". לא ממש חייזר, תמיד היו לי חברים וזה, אבל ככה, בקטנה. בואו רק נגיד שהיו תקופות בילדותי שהעדפתי להשאר בבית עם המחשב מאשר לפגוש חברים (זה עבר עד כיתה ד' בערך), כי זה היה יותר מעניין. אני מניח שזה לא מפתיע את רוב קוראי הבלוג.

כיום יש לי המון חברים (ולא רק בפייסבוק), כשאין לימודים אני יוצא כמעט כל ערב, ואם אני לא יוצא אני מוצף בחלונות של IM. אז לא, אני לא מרגיש לבד בכלל, רק נזכר בזה קצת, לפעמים.

שתי הערות אגב:
1. הנה דוגמא לפוסט שהיא אישי במידה גבולית לבלוג ציבורי, בעיני לפחות.
2. אין לינק לאתר של אולטינט כי הוא גרוטאה. בימים אלו הוא בשיפוצים, ואני מאמין שבניגוד ל-500 הפעמים הקודמות שבהן "בנו אתר חדש לאולטינט", הפעם גם יצא מזה אתר.

ובונוס למי שהגיע עד כאן: וידאו על התנהגות אנושית ראויה.

Beatles – A Hard Day's Night, ביידיש.