כן, אני יודע שהכותרת מפתיעה. 
דרך עמרי הגעתי לכתבה הזו ב-ynet על פסיקה של בימ"ש לעניינית מקומיים בירושלים שמאשרת למכור חמץ בפסח בחנות סגורה (למיטב הבנתי).
יש כל מני תגובות שם, כרגיל, אבל 2 סוגים מטרידים אותי:
1. "אם זה לא מקום ציבורי, אז מותר לעשן שם" – היתממות מטומטמת ומעצבנת. החוק נגד עישון נועד לדאוג לכך שכל אדם לא מעשן יוכל להכנס לכל עסק ולא להיות חשוף לעישון, כי זו זכותו של אדם לא להיות חשוף לסכנה הבריאותית ולמטרד הסביבתי הזה, בלי שהוא יהיה מוגבל בבחירת מקום הבילוי שלו. לעומת זאת, החוק לא יכול להכריח את כל העסקים להיות כשרים, כי זו פגיעה גדולה מדי בחופש העיסוק (אלא אם אתם רוצים להגדיר ש-20% מכל עסק יהיה לא-כשר..? וגם זה בלתי אפשרי. וגם לא משקף את האחוזים באוכלוסיה לדעתי), כי בעוד שכל דבר אפשר לעשות בלי סיגריות (כן, אפילו להראות מגניב בפאב – אם אתה צריך סיגריה בשביל להראות מגניב, אתה כנראה לא מגניב), לא כל דבר אפשר לעשות עם כשרות (נניח, שרימפס). חוץ מזה שסיגריה היא בעיה בריאותית למי שנחשף אליה פסיבית, וחוסר-כשרות היא לא (למרות מה שכל מני רבנים מנסים לדחוף לנו למוח פעם בכמה זמן). בקיצור, זה עניין שונה לגמרי. אז לא להיות פוצים. תירגעו, תדליקו איזה סיגריה… בבית!
2. "אם אנחנו מאבדים את הצביון היהודי אין לנו זכות למדינת/ארץ ישראל" – אפילו יותר מטומטם, האמינו או לא. נתחיל מזה שיהודי זה לא רק דת, זה גם שיוך אתני ותרבותי. אני יהודי לחלוטין אע"פ שאני בכלל לא דתי. יותר מזה, אני ישראלי, וזה משהו שאחרי 60-שנות אי אפשר לקחת ממני ומאיתנו. נולדתי פה, גדלתי פה, אני מדבר את השפה של המקום, וההתנהגות שלי ייחודית לפה – זאת תרבות. וזאת אחיזה בארץ. אז נכון, אולי הסבים והסבתות שלי היגרו (שלא לומר, עלו) הנה מסיבות אחרות, אבל אני, והוריי לפני, נולדנו כאן, וזה ביתנו גם אם נאכל חזיר ולא נאמין באלוהים, ואתם יודעים מה, אפילו אם נתנצר. כי גם אז, עדיין נהיה 100% ישראלים. מה גם, שהסבים והסבתות שלי שהיגרו הנה לא היו דתיים במיוחד. ישראל נבחרה לא בגלל איזה משהו מיסטי בקשר לאדמה שלה או למיקום שלה, אלא בגלל ההסטוריה של העם היהודי איתה – לא של הדת. בקיצור, גם זה בולשיט.
(פוסט ראשון עם Windows Live Writer, ואחרי שהבלוג שודרג ל-WordPress 2.5. רואים הבדל?)