עד השנה שעברה, הייתי מפרסם כל שנה ביום הזיכרון באולטינט הודעה שמאוד נגעה לליבי כשקראתי אותה, ונגעה עוד יותר לליבי אחרי שזה שפרסם אותה שוב נהיה חלל צה"ל בעצמו – עידו רזון ז"ל. (לא קראתי את ההודעה בפרסומה המקורי, רק בקידום שלו)
השנה, מכיוון שבאולטינט אין כמעט מי שיקרא, וגם יש לי בלוג, אני מביא את ההודעה ההיא הנה. אמנם קצת לא יפה "להגדיל תפוצה" בלי לבקש רשות מהכותב המקורי, אבל גם במקור זה פורסם במקום ציבורי. אסף, אם זה מפריע לך – אני מוריד את זה מיד.
______________________________________________________________________________
. Forwarded by Liron Newman (97:200/307)
. Area : 250_BEST ([Pro250] Best)
. From : Ido Razon, 97:200/267.42 (11 May 97 14:40)
. To : All
. Subj : סיפור שהיה
______________________________________________________________________________
לכבוד יום הזיכרון.
=============================================================================
* Forwarded by Gadi Shimshon (97:200/220.1)
* Area : BEST.2.SAVE (The Best to keep)
* From : Assaf Amit, 2:403/408.7 (24 Feb 95 21:05)
* To : Izack Varsanno
Subj : סיפור שהיה
=============================================================================
שלום איציק,
כשהייתי בטירונות שלי, בבסיס כלשהו בשטחים המוחזקים, בשנת 1987, היה איתי במחלקה בחור קטן-קומה, עולה מארץ מזרח-אירופית כלשהיא. מעבר לשמו ("רומן") ולכך שהוא התגייס בשאיפה להיות טבח צבאי, אני לא יודע עליו שום פרטים. מהיום הראשון של הטירונות, הבחור הזה לא הפסיק להתחנן שיתנו לו להתקשר הביתה, אבל במחזור הטירונות שלי לא נתנו לנו לא להתקשר ולא לכתוב הביתה (ואין צורך שתגיד לי שזה לא בסדר ונוגד פקודות מטכ"ל) כמעט אף פעם, וגם כשכבר נתנו, הטלפון הציבורי שהיה בבסיס לא ממש פעל.
בקיצור, בכל מסדר שינה ובכל הזדמנות אחרת, הבחור הזה היה מנדנד למ"כים ולמ"מ שהוא *מוכרח* להתקשר הביתה. ניתן היה להבין שיש לו הרבה בעיות בבית, ושהוריו תלויים בו מאד, אבל למפקדים זה לא הזיז ביצה. אני חושב שבשלב מסוים הם אפילו התחילו ליהנות מלסרב לו, כי הקול שלו היה עולה לטונים גבוהים ונעלבים כאלו, והמבטא שלו היה די מצחיק.
יום אחד במהלך הטירונות שבו חזרנו משבועיים בלבנון קרה דבר שאני כבר לא אשכח כל החיים שלי. זה היה בסוף יום ה', בסביבות שעה 2 או 3 בבוקר, וזה היה לפני השבת הראשונה שהמחלקה היתה אמורה לצאת הביתה (אחרי 4 שבועות רצופים בצבא מאז הגיוס). כרגיל, גם בסוף המסדר הזה ביקש רומן במבטאו המצחיק לטלפן הביתה. בלי למצמץ, הורה הסמל-מחלקה לכל המחלקה לעלות מיד על אפודים, למלא מימיות ולהתחיל לצעוד אל המטווח. אף אחד לא הבין מה רוצים מאיתנו, אבל אף אחד גם לא העיז לשאול, אז פשוט מלאנו את ההוראה וצעדנו למטווח.
כשהגענו למטווח קרא הסמל לרומן, ושאל אותו מה מספר הטלפון שלו בבית. רומן לא הבין, והסמל חזר על שאלתו בשיא הרצינות. רומן אמר מספר כלשהו, ואני זוכר עד היום שזה היה בלי הקידומת של אזור חיוג ושהסמל התעקש לשמוע את הקידומת. כשזו נאמרה, הסביר הסמל לרומן את משמעות הביטוי "לטלפן במטווח", דהיינו לרוץ הלוך-ושוב אל כל מטרה הממוספרת בספרה ממספר הטלפון. לעיני כולנו רץ רומן למטרה מס' 10 (כי אין 0), אח"כ למטרה 5, למטרה 7 (הוא גר בנתיבות או בשדרות או משהו באזור) וככה המשיך לרוץ הלוך ושוב לפי מספר הטלפון שלו בבית עד שסיים וחזר אל הסמל עם הלשון בחוץ. "נו, רומן, איך בבית?" שאל אותו הסמל, ורומן ענה תשובה מבולבלת שאני כבר לא זוכר, אבל היא גרמה לסמל להודיע לו שאם ככה, אז כדאי שיטלפן שוב. רומן הביט בו המום, אבל הסמל צעק עליו שיזוז כבר אם הוא רוצה לצאת הביתה מחר עם שאר המחלקה.
בראש חפוי, פסע רומן לעבר מטרה מס' 10. כשהגיע אליה, הוא נעמד שם לרגע והסתכל אלינו במבט מוזר. אח"כ הוציא מחסנית מהכיס, תקע אותה לנשקו האישי (רובה "גליל"), וירה לעצמו יריה אחת לפרצוף.
הוא מת באותו לילה, והסמל נעלם ביום למחרת, אבל אני את השיעור הראשון שלי במהותו של הצבא כבר קיבלתי. אני יודע שהסיפור הזה הוא חריג לפי כל סטנדרטים שהם, ושמעתי גם שכל הסגל שהיה באותו מחזור נשפט מאוחר יותר ושכמה ממפקדיי אף ישבו בכלא על דברים שעוללו לי ולאחרים במחלקתי. אבל אתה יודע משהו? זה לא ממש הזיז לי.
אסף עמית
תל-אביב
-+- [FastLamer v1.00_/ Your computer is now stoned]
+ Origin: Assaf's Dump is on the Net! <aamit@REMOVED.co.il> (2:403/408.7)
=============================================================================
לזכר יום הזיכרון, גם חיילים כאלו צריכים לזכור.
– עידו
—
+ Origin: עידו רזון (97:200/267.42)
______________________________________________________________________________
