בתגובה לשאלה על גובה המשכורת של מרואיינת, שפעם קיבלה הבטחת הכנסה, וכיום כבר לא זקוקה לזה:
"בוא לא ננקוט במספרים"
נכון גדול? למי שלא מתחבר לו בראש, היא התכוונה ל"ננקוב" אבל יצא לה "ננקוט", שזה מצחיק כי זה גם דומה בצליל, וגם זה כאילו כמעט מתאים למשפט, אבל לא ממש. 
הערה: הקליטה היתה גרועה ולכן ייתכן שהיא אמרה "ננקוב" ולא שמעתי, אבל אני די בטוח ששמעתי נכון.
שאלה זו מיועדת בעיקר, אבל לא רק, לדוברי עברית ישראלית כשפת אם:
אילו שתי אותיות אנגליות הייתם בוחרים כדי לכתוב את האות צ' (צָדִ"י, האות ה-18 באלף-בית העברי)? כי הרי באנגלית אין אות מתאימה. איך הייתם כותבים "צר" (narrow), למשל? באותו אופן שבעברית מחליפים את ה-X האנגלי ב"קס" או "כּס" (אם אתם מבוגרים).
אחרי שעניתם על זה לעצמכם, תשאלו את עצמכם: ומה אם המילה לדוגמה היתה "צְפִיָּה" (כמו "צפיה בטלוויזיה")? מה אז הייתם בוחרים? תקריאו לעצמכם את מה ש"כתבתם" באותיות האנגליות.
קיראו את ההמשך כדי לדעת מה יש לי להגיד על זה!
"It's easy to regret your awkward conversations but hard to regret the ones you didn't have."
עליתם עלי, זה לא היה פעם. זה היה ממש לאחרונה. אבל זה משפט ממש יפה ונכון.
ובלי קשר לאף חוויה שעברה עלי לאחרונה (באמת!), אבל רק כדי להזכיר לעצמי – אני לא יודע כשאנשים משקרים לי, כי אני לא חושד בהם בזה. בעיקר במי שקרוב אלי. זה כי אני בד"כ לא משקר, לא בדברים חשובים, ז"א. אני מספר הרבה שקרים לבנים קטנים, כמו כולנו, אבל בעניינים מהותיים אני בד"כ כן ותמים.
ובנושא אחר: אני שונא להיות מצונן. זו הפעם השלישית החורף הזה. לא יודע מה קורה לי.
איזה מגעילים:
"ספגטים" רעננה: עיוור עם כלב נחייה נשאר בחוץ
אין בושה לאנשים… אני לא חוזר לשם. נהגתי לקנות שם פעם בכמה חודשים, עכשיו הם יכולים לשכוח ממני, לפחות עד שהם יפצו אותו בצורה רצינית ויתנצלו בפניו.
לא ייאמן…
מה אני מחפש באישה? (זה קצת פוסט בשביל עצמי)
עריכה (מאוד) מאוחרת: קיבלתי תגובה לפוסט הזה, שעיקרה הוא שהפוסט מרתיע. אז הוא לא צריך להרתיע. זה שיש אידאל לא אומר שאין הרבה מרחב לפשרות סביבו. וזה שפוסט כתוב בצורה חדה כדי לחסוך 5 מילות הסתייגות לכל מילת תוכן אחת, לא אומר שהוא באמת כזה חד. אז אם מישהי קוראת את זה וחושבת שאני שמוק, זה סימן שהיא לא הבינה.
נתחיל מהשטחי: שתהיה יפה. זה מאוד יחסי, המשמעות האמיתית היא שאני אמשך אליה. זה גם משהו שמשתנה עם הזמן, לפעמים לוקח לזה זמן להתפתח (זה חלק מהבעיה בדייטינג). בגדול, אני אוהב בחורות עם חזה בינוני עד גדול, תחת עגול ויפה, בטן שטוחה, לא ממש משנה לי הגובה (למרות שאני די מעדיף מישהי לא גבוהה ממני, אבל זה לא דילברייקר, ואני גם לא נמוך מאוד – 1.70). לא אוהב שחיפות. לא שאני מחפש מישהי עצומה, אבל מה שאני אוהב זה מישהי שיש מה לתפוס אצלה, אבל פורפורציונלית. אני אוהב שיער ארוך, וכמה שפחות "אומנות גוף". מבחינתי "אומנות הגוף" הכי טובה זה body painting, כי זה מחיק, וגם זה אומר שהבחורה ערומה.
ועכשיו לדברים הבאמת קשים… אני רוצה שתהיה תהיה באותו ראש כמוני. זה משפט שלא אומר כלום כי עדיין צריך להגדיר באיזה "ראש" אני. אז… אני מחפש מערכת יחסים רצינית, לא זיונים אקראיים, למרות שאני לא מתנגד לזה כקונספט, זה פשוט לא יכול להחליף אהבה. עם זאת, אני ממש לא מחפש משהו כבד ולחוץ. אני בעד לצאת, לראות איך הולך, בלי להתעקש להכנס לכל מני הגדרות שרירותיות, לעשות מה שכיף. עם הזמן מגיעים באופן טבעי למצב יציב, וזה הכי טוב, בלי לחץ ובלי להכנס לתבנית מסוימת שלא בהכרח מתאימה לי ולה. אני יודע שאפשר להבין את זה בכל מני דרכים, אז: אני לא מתכוון שיש לי פחד ממחויבות או משהו, ממש אין לי בעיה עם זה, אבל יש לי בעיה עם "לשחק" תפקיד ולהכריח את עצמך להרגיש משהו או להתנהג איכשהו. זה מפגר. אם לא בא להפגש, לא נפגשים, אין מכסה שצריך להגיע אליה. אם לא בא לדבר, אז אומרים "לא בא לי עכשיו, מותק, נדבר מחר", זה לא אומר שלא אוהבים ושלא אכפת.
זה מביא אותי לנושא אחר – מישהי שלא תעשה דרמה מכל דבר. אני שונא את אלה שרק מחפשות (ומחפשים) איפה מנסים לפגוע בהן כל הזמן, זה מעצבן, ובמערכת יחסים תמיד יש דברים שיכולים להתפרש כעלבון. אם נקודת ההנחה שלך היא שהחבר שלך מנסה לפגוע בך, את מטורפת, או שאם הוא באמת כזה, אז את מטורפת כי איך הוא הגיע להיות החבר שלך בכלל?
אני גם חייב שהיא תהיה חנונית, שזה המילה שאני מעדיף על "גיקית". חסרה לנו מילה בעברית לזה, אני מודה. תסבלו, כלבים. כשאני אומר "חנון", אני מתכוון ל"גיק". אני רוצה בחורה עם גישה אינטלקטואלית לחיים, שדברים מעניינים אותה, שמתלהבת מיֶדַע ולא מטלנובלות, שאוהבת הומור מתוחכם (רצוי: משחקי מילים), ושיש לה זיקה כלשהי לעולמות שלי: מדע, מחשבים, וכו'. כזאת שיש לה אנגלית טובה, ולאו דווקא מהבית, אלא פשוט כי היא משתמשת בה הרבה.
חייבת להיות אשת שיחה. אתם מכירים את זה שיש רגע מת בשיחה, מהסוג הרע, ומנסים ממש חזק למצוא על מה לדבר? אז עם האישה האידאלית שלי זה לא קורה. ומי שחושב שזה בלתי אפשרי: באסה לך. יש כמה אנשים (ונשים) שאני מכיר שלעולם לא נגמר לי על מה לדבר איתם, והשיחה זורמת ומתפתחת וכיף. זה משהו שחייב להיות עם בת-זוג, כי אי אפשר להזדיין ולאכול כל היום, לא?
אז כן, זיונים ואוכל. אבני יסוד חשובות, ללא ספק! אין מערכת יחסים בלי סקס. נקודה. כן, כל הגברים חרמנים, חושבים רק על סקס, בלה בלה בלה, אם את חושבת שסקס זה "הדבר של הגברים", ואת שוכבת עם בן הזוג שלך רק כי "צריך", אז אולי את מאוד נחמדה, אבל למיטה שלי לא תגיעי. לא אשמתך, זה פשוט לא יעבוד. תתקשרי אלי כשתעברי את גיל העשֹרה ההורמונלי והמנטלי. אולי נשמע מתנשא, אבל אני חושב שבחורות שמסכימות איתי לא יחשבו שזה מתנשא, אלא פשוט… נדרש.
ואוכל? אני לא מעריך בחורות שהתזונה שלהן מורכבת מדיאט קולה וחסה, ותלונות על כמה שהן מפוצצות אחרי סלט קטן שהדבר הכי כבד בו זה עגבניית שרי. לא אומר שאת צריכה לאכול קילו בשר ביום, אבל אם את חושבת שמקדונלדס זה אחלה ארוחה, או לחילופין, חושבת שזה "נורא משמין" ואוכלת רק סלטים וגבינה 1%, את תבאסי לי את החיים. אני אוהב לאכול. אני לא טוחן מהבוקר עד הלילה, אבל אני אוהב לאכול דברים טובים. בשר טוב, לא חרא טחון תעשייתי. פסטה. סלט עשיר. לחם טוב. וגם החביתה שאני עושה לעצמי היא מושקעת. אני גם אוהב לצאת לבתי קפה, מסעדות וכאלה (לא סתם יש לי ולחברים שלי בלוג ביקורת אוכל, אפילו שהם מעפנים ולא כותבים שם). אני כן חושב על מה שאני אוכל, אבל אני לא היסטרי בקשר לזה. זה לא שאני אמות אם יש יום שלא אכלתי בו אף ירק, או אפילו שאכלתי בו אך ורק בשר. אני עושה בדיקת דם כל חצי שנה, בינתיים הכל מצוין, כולסטרול וסוכר נמוכים, אם יהיה שינוי – אני אשגיח יותר. אני מתכנן לחיות הרבה שנים.
זמן. אין לי הרבה. ז"א, יש לי, אבל אני עושה איתו דברים. לא אוהב שמזלזלים בי ואומרים לי "אתה לא עושה כלום". למשל, לקרוא קומיקס באינטרנט זה לא "כלום", אני נהנה מזה וזה מצחיק אותי, וכן, אז אני משקיע בזה כמה דקות ביום, אולי אפילו חצי שעה, זה לא אומר שזה יותר או פחות חשוב מדברים אחרים, אבל זה חשוב לשפיות דעתי. אני רוצה מישהי עם חיים משלה, שלא תרצה שנהיה כל יום, כל היום ביחד. גם אם מדי פעם לא מתראים שלושה ימים זה יכול להיות סבבה. מדברים קצת בטלפון, מסנג'ר, מסתדרים. בלי לחץ. אנחנו כבר לא ילדים. לא צריך להוכיח לעצמנו שאכפת לנו אחד מהשני. צריך לכבד את הזמן אחד של השני, כל אחד חייב זמן פרטי משלו, וברור שאפשר להציג את זה כאילו זה בא "על חשבון להפגש". אז מה? גם לחרבן בא "על חשבון להפגש".
(הערה: אני יודע שחלק מהדברים פה נראים כאילו יש לי טראומות עמוקות כלשהן, אבל זה לא ככה. אני בסה"כ די קוּל בקשר לדברים, אבל אני בנאדם שיודע מה הוא אוהב, וחושב הרבה על יחסים עם בני אדם אחרים, כך שיש לי דיעות מגובשות. זה, וגם ראיתי כמה מערכות יחסים שלי ושל אנשים אחרים)
בילויים. אני לא רקדן גדול, למעשה, הממוצע שלי בריקודים בשנים האחרונות הוא בערך פעם בשנה, ואני ממש סבבה עם זה. אני לא אוהב לרקוד "סתם", לוקח לי זמן להתחבר לזה, צריך את האנשים הנכונים והמוזיקה הנכונה, ואת המצב רוח הנכון, שזה שילוב נדיר. אני מעדיף לשבת במסעדה, בית קפה, דירה של מישהו, לקשקש, לשתות משהו. אני אוהב בילויים שהפואנטה בהם היא התקשורת עם החברים שלי. בשביל זה אני יוצא. אני גם לא שותה, ולא מסיבות עקרוניות כלשהן – פשוט עוד לא מצאתי אף משקה אלכוהולי שבאמת טעים לי. בגלל זה אני גם לא שותה קפה, אגב. עם בת זוג, אפשר גם להשאר בבית. מבחינתי לראות סרט בטלוויזיה מחובקים מתחת לשמיכה זה בילוי זוגי מצוין, לא צריך "לסמן טריטוריה" ברחבי גוש דן והשרון. אני אוהב לבדוק מקומות חדשים, אבל אני מאוד לא אוהב להתאכזב (כי זה מאכזב), אז בד"כ אני מעדיף ללכת למקומות המוכרים, או לחדשים שבאו עם המלצות.
הרפס: שתהיה בלי.
הבהרה: זה לא מיזם שידוך-עצמי בסגנון האתר של קלינגר (לא שיש בזה משהו רע). כתבתי את זה בשביל עצמי, סתם כי התחלתי לחשוב על זה והייתי במצב רוח לכתוב. למרות כל האמור, אם מישהי חושבת שמה שכתבתי מגניב, כמובן שאני אשמח לשמוע את זה. (ואם דפקתי לעצמי את האמינות פה, so be it)
למה בהרבה שירים, אבל רק בשירים, יש את צירוף המילים "open up the door"? אף אחד לא באמת מדבר ככה, אבל זה חוזר על עצמו בשירים.
תמיד הייתי תלמיד טוב. כמעט תמיד. היו לי כמה נכשלים בביה"ס, אפילו כמה ביסודי, והוציאו אותי מהכיתה מספר חד-ספרתי של פעמים ב-12 שנות לימודיי שם, אבל בסה"כ, אם נחבר את כל השנים וכל המקצועות, הממוצע שלי יהיה מאוד קרוב למאה.
בכיתה א', כשלמדנו קרוא וכתוב, קלטתי את זה מהר. הייתי מסיים ראשון מכל הכיתה את העבודות שנתנו לנו, והשתעממתי. אמא שלי, בתגובה, ביקשה מהמורה שתתן לי עוד עבודה. מה שהמורה עשתה היה לתת לי את התרגילים הבאים, לא משהו נוסף. לא אשמתה – היא דווקא היתה מורה נהדרת – אבל לא היו לה תרגילים נוספים לתת לי, והיו יותר מדי תלמידים מכדי להעניק תשומת לב מיוחדת לאחד.
שם למדתי שבינוניות זה שם המשחק. תמיד הכל בא לי בקלות, לפחות עד כיתה ו', וברוב הדברים גם הרבה אחרי זה. אני לא כותב את זה כדי להשוויץ, אבל זו האמת – הכל היה לי קל, מעולם לא למדתי להתאמץ, מעולם לא התרגלתי לשבת וללמוד לבד. לא התפתחה אצלי שום יכולת ללמוד ממש, ועל זה אני כועס על מערכת החינוך.
כשילד הוא קטן, חייבים לאתגר אותו. רק כך הוא יתפתח. אסור שיהיה לו קל. צריך שיהיה לו מאתגר. לא מספיק בשביל לתסכל, אבל מספיק בשביל שלא ישעמם. במיוחד בגילאים הרכים, בבי"ס היסודי, לפני שהאישיות מתעצבת לצורה הקרובה לסופית שלה, והילדים פתוחים להכל, לכל סוגי המקצועות, החל מהאומנויות עד למתמטיקה והמדעים. צריך לתפוס בגיל קטן, 5-7, את הילדים שמשתעממים, ולתת להם אתגר! אחרת הם יהיו כמוני – אנשים שלא מסוגלים לשבת ולחרוש קצת, לעשות שיעורי בית, דחיינים שמזלזלים בלימודים.
לא שאני מתלונן על הישגיי האקדמיים – סיימתי שנה א' בכימיה עם ממוצע של 86, מכובד לכל הדיעות, אבל היה לי לא מעט מזל. גם גיליתי שאם אני גורר את עצמי לספריה, אני מצליח להתרכז שם כי אין פיתויים אחרים. אם היתה לי את היכולת להושיב את עצמי ללמוד למבחן, אם פעם היו מלמדים אותי איך ללמוד, אני בטוח שהייתי יכול לקבל ציון יותר טוב!
יש גם עוד נושא: מה שמלמדים. או ליתר דיוק, כמה שמלמדים. יש תחומים שצריך לפתח בהם "מחשבה" שונה, כמו למשל, המתמטיקה. ככל שיקדים הילד להחשף למתמטיקה, כך יהיה לו יותר קל בעתיד. לצערי, לימודי המתמטיקה בישראל הם "רחמניים" מדי, במובן הרע של המילה – לא רוצים להלחיץ את הילדים, אז מתחילים עם הדברים הממש קלים, הולכים ממש לאט, ובאופן לא מפתיע, כשמגיעים לכיתות הגבוהות, ילדים לא מצליחים להתחבר לזה. כשאני חושב על זה עכשיו, אני נדהם מזה שטריגונומטריה (סינוסים והכל) מלמדים רק בכיתה י"א!! זה לא חומר כזה קשה, מה הקטע? אולי צריכות להיות "הקבצות" כבר בכיתות הנמוכות, לתת לילדים שיש להם תפיסה טובה יותר ועניין גדול יותר במתמטיקה לרוץ מהר יותר, ואחר כך, גם רחוק יותר.
יש עוד דבר, שבי דווקא לא פגע, אבל פוגע בהרבה ילדים – תופעת הסלחנות לליקויי למידה. אני לא טוען ש"אין דבר כזה" וכו', ליקויי למידה זה דבר אמיתי וקשה, ואני מכיר אנשים עם ליקויי למידה קשים מאוד (בין השאר במשפחה הקרובה שלי). הבעיה היא שבעוד שמערכת החינוך מכירה בלקויי למידה ונותנת להם הארכות זמן, פטור מבדיקת שגיאות כתיב, פטור מלמידת שפות נוספות וכו', העולם לא עושה את זה. למעשה, מכל ה"פטורים", הארכת זמן בבחינה הוא הדבר ההגיוני היחיד (ולו כי הגבלת זמן בבחינות זה מטומטם מלכתחילה, אבל גם כי זה לא קשור לחיים האמיתיים, ששם אין מגבלות כאלו).
כשאתה מתכתב עם מישהו על עניין מקצועי בדוא"ל, אם אתה מתנסח ומאיית בצורה עילגת, הוא יחשוב שאתה אידיוט. לא יעזור כלום. אם אתה לא יודע לעשות בראש 13+8, אפילו אם אתה אדם מאוד נחמד, יש לך מגבלה משמעותית לחיים. נכון, יש ילדים שיש להם בעיה מאוד רצינית עם איות, ואפילו אם הם מנסים מאוד מאוד חזק, הם לא יצליחו להתגבר על זה. להם צריך לוותר, כדי לא למנוע מהם להתקדם בתחומים אחרים. אבל לא כולם כך.
כיום, מתקבל הרושם שכל ילד שני מאובחן עם ליקויי למידה. אני חושב שזה שטויות. אני יודע מה זה שקשה לכתוב – אני מתנסח יפה, ולא טועה באיות, אבל תאמינו או לא, כשאני כותב בכתב יד, כל הזמן יוצאות לי אותיות שלא התכוונתי לכתוב אותן, לפחות פעם בשורה. ספרות "נעלמות" לי בהעתקה מהמחשבון לדף. בקריאה, העיניים קופצות מעל מילים, שורות, ולפעמים אפילו פסקאות שלמות. אז איך אני מתמודד? לימדתי את עצמי לפצות על זה. כשאני כותב, אני גם קורא את מה שאני כותב, ואם אני קולט שלא אייתתי נכון מילה, אני מיד מתקן. אני בודק פעמיים ושלוש מספרים שהעתקתי מהמחשבון, ואני משתדל לקרוא הרבה, בעברית ובאנגלית, אפילו שיחסית למי שקורא כמוני, אני קורא לאט. אני לא מוותר לעצמי, ואני לא חושב שמערכת החינוך צריכה לוותר לילדים שקשה להם לאיית או לחשב. צריכים לתת להם עזרה מיוחדת, ללמד אותם לפצות על המגבלות הפיזיולוגיות שלהם, ולהצליח בכל זאת. לא תמיד אפשר, אבל אני חושב שברוב המקרים אפשר. זה חיוני עבורם, כי בחיים האמיתיים, אין פטור משגיאות כתיב לאף אחד, ומי שלא יודע לשים פסיקים ונקודות, אף אחד לא ירצה לקרוא את מה שהוא כותב.
(עדכון מאוחר מאוד: לא נעים לי שאנשים מגיעים הנה כשהם מחפשים את שמו, אבל זה היה די נכון. למרות זאת, אני חושב שהוא בסה"כ היה אחלה. כל מי שמזיז את ציבור הסטודנטים האדיש בארץ כבר ראוי להערכה…)
לא נעים להגיד… כי בסה"כ אני אוהב את מה שאתה עושה.. אבל למשוך את הסכמתך להסכם שחתמת עליו, אחרי שעשית את זה, זה חלש מאוד. מאוד! לא שאני אתנגד לכמה ימי חופש, אבל זאת לא הדרך לעשות את זה. זה נראה כמו מהלך פופוליסטי, שנועד לכבוש את ליבם של הסטודנטים, שעושה רושם שרובם אדישים.
האם אני תומך במאבק? בגדול, כן. אני חושב שמצב ההשכלה הגבוהה רע (וגם התיכונית, והיסודית, אבל זה כבר לא קשור), וחייבים לעשות משהו בקשר לזה, כי הייצוא העיקרי של ישראל הוא שכל, וכמו שזה נראה עכשיו, מה שאנחנו נעשה יהיה לייצא את האנשים עם השכל, במקום את התוצר שלהם. התיאוריות הכלכליות שמתאימות למדינות שמייצאות מזון, דלק, מתכות, טקסטיל וכו' לא מתאימות לישראל, שבה אין את כל הדברים האלו, כמעט בכלל. מה יש לנו, את ים המלח? עוד שניה הוא נעלם. את הממשלה מעניין רק מה יקרה עד הבחירות הבאות, אז לא אכפת להם, כי הוא לא יעלם במשמרת שלהם. יש לנו רק את ההייטק, המחקר המדעי, וכו'. אינטלקטואליה. לא שהנגרים שלנו רעים, אבל הם לא מה שיחזיק את הכלכלה בשוק הבינלאומי. אז כן, השקעה במערכת החינוך נראית כמו הוצאה ללא תמורה בטווח הקצר, אבל יש לה המון תמורה בטווח הארוך, ואני לא מאמין שיש אף אחד שלא חושב שזה ככה. יש כאלה שחושבים ש"אפשר לחתוך עוד לפני שזה ישפיע", אבל זה בולשיט כי אם תסתכלו על איך שבחינות הבגרות נראות, תבינו שהמצב כבר הדרדר. יש כאלה שלא חושבים בכלל, וזה גם רע, לא צריך להסביר למה.
אז כן, צריך להאבק, וצריך ללחוץ, וצריך להשיג הישגים. ונכון שההסכם שנחתם במוצ"ש היה חלש מאוד, בהשוואה למה שהסטודנטים (והסגל) דרשו, אבל לא היית צריך להתחייב למשהו שאתה לא מאמין בו! כמו שזה נראה עכשיו, התגובות מהסטודנטים הפחידו את ראשי האגודה, שהבינו שטעו. עכשיו הם רצים "לתקן", לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה – גם לא להיות אלו שהרסו את ההסכם כשהוא נחתם, וגם להתנגד לו עכשיו, כשהרוחות התחילו לנשוב.
אני בכלל לא מבין מה היה הלחץ לחתום על הסכם במוצ"ש. זה יצר הרבה בעיות ארגון להרבה סטודנטים, שלא לדבר על הבאסה הקטלנית ששררה במסדרונות ביום ראשון. אני חושב שזה גם מה שהוביל להסכם המעפן הזה – לא הגיעו אליו בדיונים שיספקו את כל הצדדים, אלא בדיונים עם דדליין. ככה זה מריח.
חבל. מה לעשות עכשיו? לא יודע. אני מניח שאם למחול על כבודם של מנהיגי הסטודנטים, אז עדיף שיחזרו להתנגד עכשיו, לטובת עתיד ילדינו (בלי ציניות). אני מעריך את האומץ שדרוש כדי לצאת ולהודות שטעית, אבל אני לא מעריך את זה שזה נראה כמו מהלך מתוכן מראש, מעין "תכנית גיבוי" למקרה שזה לא יתקבל טוב. אולי אני חושד במר טופרובסקי על לא עוול בכפו, אבל באופן טבעי אני לא סומך על משפטנים עם נטיות פוליטיות.
גילוי נאות: הכותב לא הצביע בבחירות לאגודת הסטודנטים. אע"פ שאני סטודנט בשתי פקולטות (!), לא הצבעתי, כי באחת בכלל לא היתה בחירה (במדעים מדויקים אין זמן להתארגנות, אם אתה מוציא את האף מהספריה תמצא את עצמך עם נכשל), ובשניה לא הכרתי את המתמודדים. למרות זאת, בתור חבר באגודה, אני מרגיש שיש לי זכות להביע ביקורת על המנהיגים הנבחרים.
פעם היתה מערכת הפעלה בשל OS/2. היא היתה ממש טובה, לזמנה, ביחס למתחרים, ולמעשה מה שהרג אותה היו שיקולים מסחריים בעיקר, ולא סיבות טכנולוגיות. כיום היא קיימת בתור eComStation, ומי שרוצה לדעת עוד, יש לו וויקיפדיה.
בכל מקרה, עם גרסא 3 של OS/2 הגיע סרטון הדגמה קטן של יכולות הוידאו של המערכת, שהיו בו שני תוכים עם מנגינה נחמדה. אתמול בערב נזכרתי בזה (זה מה שקורה כשלומדים למבחן), וכמובן שמצאתי את זה ביוטיוב.
הגרסא הזו של הסרטון היא מגרסא 4 של המערכת, קצת יותר ארוכה, אבל זה לא ממש משנה. נכון שזה ממכר או שזה רק הנוסטלגיה שלי?
הערה: להכניס סרטוני YouTube לפוסטים ב-WordPress זה סיוט, אפילו לחנון כמוני. למה זה!?!? אני מקווה שבגרסה 2 זה תוקן.
כן, הפרשות. זה מה שבכותרות! למשל, בכותרת של וויינט: 'דו"ח זיילר: הפּרשות, "הגיבורים" והמסקנות'. שימו לב לדגש שהם שמו בפ' של "הפּרשות"! שלא נחשוב חס וחלילה שהם כותבים על קקי, פיפי וכו'.
לא שזה רע שהם מנקדים (חלקית), אבל זה פשוט מצחיק אותי. זה לא שמישהו באמת היה חושב שזה נושא הכתבה. גם כי זה ברור מההקשר (כי דו"ח זיילר לא מתייחס לתפקודים הביולוגיים של המבוקרים, למיטב הבנתי), וגם כי זה נמצא במבנה קואורדינציה של רשימה, שבה כל הפריטים מיודעים (עם ה' הידיעה), ואז הקורא מניח שגם המילה "הפרשות" היא צורה מיודעת של "פרשות", ולא צורת הרבים של "הפרשה", כי זה יתן משפט לא הגיוני.
אלו היו 60 שניות על כלום.