יש תופעה שלא מובנת לי: אנשים שכל הזמן נעלבים (או כמעט-נעלבים) מאנשים שהם מחשיבים חברים שלהם. אתם מכירים אותם – האנשים האלה בחבר'ה שתמיד צריך להזהר ממה שאומרים להם, פן תגידו מילה לא במקום ותפרוץ שואה גרעינית שתסתיים בקרע חברתי עמוק, בכי, וחברים משותפים באמצע שיצטרכו לג'גל בין לפגוש אתכם או אותם כי אתם "מסוכסכים". או, לחילופין, סתם כמה שעות של אי נעימות, אם אתם לא בחורות.

ובכן, בואו ננתח את זה לוגית. בואו נבטל את האפשרות שמדובר באיזה רגע של חוסר-רגישות גס במיוחד, או נושא טעון במיוחד, ז"א, כל הדברים ה"לגיטימיים" שיכולים לגרום לעלבונות. בואו נגיד שבאמת מדובר באדם שבאופן תדיר נעלב (או שכמו שאמרתי, מאוד נזהרים לידו אז הכל נשאר בסדר איכשהו, אבל זה נורא מעצבן).

אפשרות אחת היא שכל הזמן החברים שלך באמת מנסים להעליב אותך, בין אם בכוונה ובין אם הם באמת אנשים גסים ופוגעניים שפשוט לא אכפת להם. אם כך, ברכותיי! אתה פסיכי. למה אתה בוחר ככה את החברים שלך? מי שפוגע בך ומעצבן אותך ועולה לך על העצבים, זה לא חבר, זה בן-זונה.

האפשרות השניה היא, כמובן, שהחברים שלך בעצם סבבה, אבל אתה כל הזמן "מחפש" אותם, ומנסה לפרש כל דבר שהם אומרים כאילו הם מנסים לפגוע בך (-"יש לי מבחן מחר" -"בהצלחה!" -"מה, אתה מנסה לרמוז שאני צריך את האיחולים שלך בשביל להצליח? שאני לא יכול לבד????" – לפעמים זה נשמע פחות פסיכי, אבל אתם מכירים. יש שיקראו לזה "פולניוּת"). אם זה המקרה, ברכותיי! גם אתה פסיכי. יש כלל בחיים שאומר: מי שמחפש, מוצא. אם תחפש איפה מנסים להעליב אותך, תצליח למצוא, ואז תהיה אומלל כי כל הזמן תכעס על כולם. למה אתה עושה את זה לעצמך? תפסיק. אלא אם אתה אוהב לסבול, ואז אין על מה לדבר בכלל.

מסקנה: אנשים שנעלבים כל הזמן הם פסיכים. אל תהיו כאלה.

יום נעים!