קראתי את הכתבה הזאת בנענע, וזה עניין אותי מאוד.

רק מה, נראה לי שהם מתייחסים לסימפטום ולא לבעיה. אצטט חלק:

"…תיאוריה אחת משכה את תשומת ליבה: בטחון עצמי גבוה מתקשר להצלחה; כלומר, אנשים שמשוכנעים כי יש בכוחם לעמוד במשימה – אכן עומדים בה.

הבעיה היא שמרבית הנשים, לרבות אלו שלמדו מדעי המחשב, חשות בטחון עצמי נמוך בהרבה בכל הנוגע למיומנויות המחשב שלהן לעומת גברים.

לאחר שביצעה מחקרים בקרב קבוצות של סטודנטים משני המינים, הגיעה בקווית' למסקנה, כי בתיאוריה אכן יש ממש, וכי מרבית התוכנות, לרבות וורד,אקסל ודומותיהן – בנויות בצורה המחייבות קבלת החלטות שמקורן בביטחון עצמי רב, ולא מותירות מקום לספק. אולם כחוקרת המתמחה במדעי המחשב, מאמציה הופנו לניסיון לשנות את עולם התוכנה, כך שיתאים גם לנשים."

אז מה הם אומרים פה בעצם? לנשים יש פחות בטחון עצמי. אז בואו נעשה שתוכנות לא ידרשו בטחון עצמי!

רבותיי – בטחון עצמי זה לא גרוגרת, אפשר להיות אישה גם אם יש לך אותו. זה לא איזו עובדת חיים בלתי ניתנת לערעור, שלנשים יש פחות בטחון בהצלחתן. יש משהו שגורם לזה, משהו שאפשר לשנות, משהו שצריך לשנות, ולא להנציח. כי זה ש"בטחון עצמי גבוה מתקשר להצלחה" זה נכון בכל תחומי החיים, לא רק מול אקסל, בעוד שלא בכל תחומי החיים אפשר "לרכך" את הדרישה הזאת כמו שהיא עשתה במחקר שלה.

אז אולי במקום לרפד להן את הקירות, תנו להן כתפיים חזקות יותר? רק לי זה נראה טריוויאלי?

או שזה חלק מהמגמה האמריקאית של "אל תאשים את עצמך"? אני לא יכול לכתוב, יש לי דיסלקציה. אני לא יכול להיות שמח, יש לי חוסר איזון כימי במוח. אני לא יכול לשפר את התנהגות הילד שלי – הטלוויזיה הרסה אותו. אני לא גידלתי ילד רוצח – משחקי המחשב עשו אותו אלים.

נכון, יש מקרים שבהם באמת אי אפשר כי יש דיסלקציה, או כי יש חוסר איזון כימי במוח (ואני מכיר אישית כאלה), אבל האמת היא שהרבה, אם לא רוב, האנשים שמשתמשים בטיעונים האלה, משתמשים בהם כתירוצים להסרת האחריות על חייהם מעצמם. רוצה להיות חכם, נחמד, רגוע, שמח, בטוח ורהוט? תעשה את עצמך כזה! זה שזה לא קל לא אומר שאי אפשר.