יש לי משהו על הראש. ועל הלב. מהו? אני לא אכתוב פה. זה לא משהו גדול, זה לא משהו שיעניין את רובכם, אבל זה משהו אישי. בעצם, בשבילי, אין לי איפה לכתוב דבר כזה באינטרנט. באולטינט היה לי.

אני לא אכנס פה להסברים על מה זה אולטינט, כי גם ככה חצי מהקוראים שלי יודעים (כי הם היו שם), אבל שם היה את האיזון הנכון, לרוב, בין אינטימיות וקהל. הרי למה לכתוב, אם אין קהל? ומצד שני, אם יש קהל, אי אפשר לכתוב דברים אישיים, כי הם הופכים לנחלת הכלל. אי אפשר לכתוב מה אתה מרגיש, כי מחר לא תרגיש ככה, אבל הפוסט הישן, אולי אפילו מה-Google cache, יבוא לרדוף אותך. האינטרנט לא שוכחת.

בלוג אנונימי זה מעפן, מכמה סיבות. ראשית, אנונימיות אמיתית קשה להשיג. תמיד יהיה מי שיצליח לזהות אותך, אלא אם הפנים שאתה מציג שם הם הפנים היחידים שלך ברשת, וגם אז לא בטוח. צריך לעבוד קשה, לחשוב מה מותר לפרסם, לעוות פרטים… לא כיף. וכמובן, אין קהל. לא באמת. כי הם לא מכירים אותך. וברגע שתתחיל לספר "רק לכמה חברים קרובים", אפילו אם כולם מש"קי ב"ש במיל', פתאום כל העולם ידע.

אז אפשר לעשות בלוג לא אנונימי עם סיסמה. אבל זה מכוער. וגם אז אתה פתאום חייב לתת אותה לכל מני אנשים, כי מה, הם לא חברים מספיק טובים שלך? והעלבון זורם כמו מים.

אז אני נאלץ להסתפק באמצעי תקשורת עתיקים כמו שיחות טלפון עם חברים, שהיתרון שלהם הוא שהן לא נרשמות בשום מקום, אבל החסרון שלהן הוא שהן לא נרשמות בשום מקום, ואני, חסר זכרון שכמותי, צריך ארכיונים ולוגים וכו' בשביל לזכור מה קרה מתי, ומה הרגשתי וחשבתי על זה כשזה קרה. אני שוכח את הדברים האלה כ"כ מהר… לא כי לא אכפת לי. כל פעם שאני חוזר אל משהו (לא שזה קורה הרבה, אבל מדי פעם) אני אומר לעצמי, זהו, עכשיו אני לא אשכח את זה. ואז שוכח שוב. מסתובב לי כ"כ הרבה בראש, שהכל נדיף. במיוחד אינטראקציות מורכבות כמו יחסים עם אנשים. מחשבים זה קל. אנשים זה קשה. יש המון פרטים, וכנראה שבסופו של יום זה לא בא לי כ"כ טבעי כמו שאני מרגיש שזה בא לי וכמו שכולם חושבים. מחשבים זה שטחי ופשוט, מכונות טיפשות עם כפתורים. שורה של קוד פה, כבל שם, הכל אותו הדבר. בני אדם הם הדבר המעניין והמאתגר באמת. כמו כל חנון טוב, בסופו של דבר, יותר קורה לי שאני לא מבין בני אדם משאני לא מבין דברים שאנשים אחרים מפחדים מהם, כמו מכוניות או מחשבים. אז נכון שזה נדיר למדי, אולי כמה פעמים בשנה, אבל כל פעם כזאת מותירה עלי רושם עמוק. קצת מחזירה אותי לימי בית הספר המוקדמים, שהרגשתי לפעמים "אחר". לא ממש חייזר, תמיד היו לי חברים וזה, אבל ככה, בקטנה. בואו רק נגיד שהיו תקופות בילדותי שהעדפתי להשאר בבית עם המחשב מאשר לפגוש חברים (זה עבר עד כיתה ד' בערך), כי זה היה יותר מעניין. אני מניח שזה לא מפתיע את רוב קוראי הבלוג.

כיום יש לי המון חברים (ולא רק בפייסבוק), כשאין לימודים אני יוצא כמעט כל ערב, ואם אני לא יוצא אני מוצף בחלונות של IM. אז לא, אני לא מרגיש לבד בכלל, רק נזכר בזה קצת, לפעמים.

שתי הערות אגב:
1. הנה דוגמא לפוסט שהיא אישי במידה גבולית לבלוג ציבורי, בעיני לפחות.
2. אין לינק לאתר של אולטינט כי הוא גרוטאה. בימים אלו הוא בשיפוצים, ואני מאמין שבניגוד ל-500 הפעמים הקודמות שבהן "בנו אתר חדש לאולטינט", הפעם גם יצא מזה אתר.

ובונוס למי שהגיע עד כאן: וידאו על התנהגות אנושית ראויה.