יש גישה ניהולית שנפוצה ברוב העסקים (בישראל, לפחות. ונראה לי שגם בתאגידים בינלאומיים) שאומרת שמה שהארגון צריך לדאוג לו זה הגדלת רווחיו עד למקסימום האפשרי, וזהו. לא בריאות הציבור, איכות הסביבה, אתיקה וכו' – על אלו צריכה לפקח המדינה, ואם זה חוקי – אנחנו נעשה את זה, גם אם זה מסריח.

הייתי רוצה לדעת: איך התפתחה הגישה הזאת לכדי קונצנזוס? מתי זה נהיה לגיטימי שאתה (או החברה שלך, לא חשוב) צריך להיות הכי אינטרסנט שאפשר, והמדינה צריכה להגביל אותך עד כמה שאפשר? הרי מודל הרבה יותר הגיוני זה ארגון שמפקח על עצמו, שומר את עצמו אתי (ethical, לא with me), על מוצריו בריאים, על משאבי הסביבה, וכו'. ארגון שיעשה את זה למעשה לא יעודד את המדינה להכנס לתחתונים שלו.

יש מקרים בהסטוריה שבהם ארגונים פיקחו על עצמם כדי להמנע ממעורבות שלטונית, כמו קוד הקומיקס וקוד הייז (בקולנוע, שהוחלף ע"י הדירוגים שאנחנו מכירים כיום), אבל כיום אני לא רואה את זה קורה. אולי רק על הנייר, אבל מעשית, צורת העבודה בהמון מקומות היא לזיין את הלקוח ו/או את הסביבה ו/או את הספקים כמה שאפשר בלי שזה יהיה לא חוקי. אני חושב שזה כי לא מפחדים יותר מהמדינה, כי הפיקוח והאכיפה כמעט לא קיימים, ובשביל אדם פרטי, או אפילו עסק קטן, לתבוע מישהו אחר על שירות לקוי או איחור בתשלום זה לא משתלם, כי זה סיפור ארוך, מייגע ויקר.

אבל גם בלי אכיפה והפחדה, יש פה בעיה של מוסר. זה נהיה לגיטימי חברתית להיות שמוק. אף אחד לא מצפה מהמוסכניק שלו שלא ינסה לדפוק אותו, או מהאינסטלטור, או מהחברה הסלולרית. אתה פשוט מניח שהם מנסים לדפוק אותך, בד"כ בצדק (אם להאמין לשמועות, למרות שאני מכיר בעלי מקצוע ישרים, כך שלא ראוי להכתים את כולם), ואיכשהו כולם בסדר עם זה. מקבלים את זה כנתון. פה ושם מבליחה איזו מחאה בזעיר אנפין שמצליחה יותר או פחות, פה ושם קופץ איזה ח"כ או שר ומעביר חוק או תקנה שמגבילה את היכולת של עסקים לדפוק את האזרח הקטן (או העסק הקטן), אבל בסה"כ, כולם מקבלים את זה. אנחנו אפילו מקבלים את זה שהמדינה דופקת אותנו. הרפואה הציבורית מסריחה? ככה זה… נעשה ביטוח משלים, נקבע תור לרופא במדיקל סנטר. המים בברז מורעלים ויש להם ארומה של אגן חמצון? נקנה מים מינרלים. זה פשוט מקובל. למה זה ככה? אני לא מבין את זה.

אני מנסה להצמד למקומות הוגנים, שאני מרגיש שלא מנסים לדפוק אותי אצלם. שיודעים שגם אם בעסקה נתונה הם הרוויחו עלי שקל פחות, אני אבוא שוב, כי הם טובים. האמת, אני אפילו מוכן לשלם יותר בשביל זה. אני קונה את הבשר שלי במעדניה, שבממוצע פעם או פעמיים בשנה יוצא שאני מקבל מהם משהו לא טוב (בכל זאת, בשר, אי אפשר 100%), וגם אז הם מחליפים בלי לשאול שאלות. את הירקות אנחנו קונים בחנות קצת יותר יקרה מהסופר, אבל לא צריך לנבור חצי שעה בערימה בשביל למצוא שלוש עגבניות טובות או שלושה תפוחים טובים. הרשימה ממשיכה, אני לא רוצה להתחיל לפרט פה הכל, אבל הנקודה היא שיש דרך אחרת. ולשתי החנויות האלה יש הרבה לקוחות קבועים, שבאים אליהן בדיוק מהסיבות האלה. זה רק מראה שזה לא חייב להיות ככה.

דרך אגב, שמעתי טענה נגדית שאומרת שחברה ציבורית חייבת לדאוג קודם כל לבעלי המניות, ז"א, להגדיל את רווחיה למקסימום. אני עדיין חושב שזה בולשיט, כי מי אמר שחברה הוגנת תרוויח פחות? אולי היא תרוויח פחות על כל עסקה, או תרוויח פחות בשנה-שנתיים הראשונות, אבל זה לא מודל שהוא פגום מיסודו, או משהו כזה. להיפך, אני חושב שבשוק הישראלי כיום, חברה שהצרכנים ירגישו שלא מנסה לדפוק אותם כל הזמן רק תפרח, כי היא תבלוט בשטח בלי להתאמץ. ולא, ע"י פרסום אי אפשר ליצור את התחושה הזאת (כמו שאפשר לראות מהקמפיינים הפתטיים של בזק ואורנג', אם לבחור סתם שתיים). צריך באמת להיות כזה.