אני צופה בוידאואים ביוטוב של שביתת התסריטאים בארה"ב, וקורא על זה בוויקיפדיה (ומתעצל לתת לינקים, סילחו לי), ואני אומר לעצמו, יא אללה, המרצים פשוט לא יודעים לשבות. וגם הסטודנטים בשנה שעברה לא ידעו.

בכלל, נראה לי שתרבות האיגודים המקצועיים בארה"ב היא הרבה יותר בריאה מאשר בישראל. פה, איגוד מקצועי זה משהו שמריח כמו ספלי קפה עבשים במסדרונות המעופשים של ההסתדרות, בעוד שאצלם זה משהו שהרבה אנשים מרגישים שהוא קרוב לליבם. יש קטע כזה שכשיש שביתה, מפגינים ליד הכניסה למקום העבודה, ויש נוהג שגם מי שלא שובת בעצמו, מסרב לחצות את ה-picket line. סוג של סולידריות. וגם, יש קטע שנהגים שעוברים ליד מקום הפגנה מתבקשים לצפור אם הם תומכים בשביתה.

עוד קטע חשוב שראיתי זה של-WGA (גילדת הכותבים של אמריקה) יש תכנית אקטיבית לשביתה, מעבר למו"מ. קודם כל, השביתה התקבלה בהצבעה של כל האיגוד, ולא רק הנציגים (נקודה שהועלתה נגד הסטודנטים בשנה שעברה), אבל מעבר לזה, חברי האיגוד משתתפים בהפגנות באופן מאורגן: ההנהגה של האיגוד מארגנת תורנות הפגנה במקומות מסוימים, כמו ליד הבניינים של רשתות הטלוויזיה או ליד האולפנים הגדולים, כך שדואגים שתהיה המשכיות כלשהי במחאה. לפי וויקיפדיה, הם גם מינו "אחראים אזוריים" לשביתה, שכל אחד מהם מעדכן קבוצה כלשהי של חברי איגוד על ההתקדמות והפעילות, מה שמשאיר את כולם מעורבים. כל זה מלווה בהסברה מקיפה של הדרישות העיקריות שלהם, בצורה פשוטה, נוקבת וברורה.

אני לא יודע מה לגבי המרצים, אבל אני חושב ששביתת הסטודנטים שהיתה בשנה שעברה (ואולי תחזור על עצמה שוב השנה, כי מסתמן שהממשלה תיסוג מההסכם שנחתם) היתה יכולה להראות שונה לגמרי אם היו לומדים מהמודל הזה. הנה כמה הצעות לשביתה הבאה, אם תהיה:

• לפני השביתה: הצבעה של כל הסטודנטים. לפני ההצבעה: הסברה מקיפה ומתומצתת ככל האפשר על הסיבות לשביתה, לא בצורה תעמולתית אלא בצורה עובדתית (אתם יודעים מה ההבדל).
• בהנחה שהשביתה תאושר בהצבעה, הארגון של השביתה צריך להיות אקטיבי. הפגנות קבועות בתורנות, לפי חוגים ושנים (כך שתפגין עם חברים שלך) ו/או לפי מקום מגורים (כדי שלא תיסע מאילת להפגין בתל-אביב).
• פניה לאיגודים אחרים בתחומים קרובים לקבלת הצהרות תמיכה. סולדריות מעודדת את החברים השובתים ותורמת לאמינות בדעת הקהל (שהיא מה שקובע בסופו של דבר איך יתייחסו אליך בממשלה, לא דברים כמו "צדק" או "יושר").
• עדכונים שוטפים לקהל הסטודנטים על ההתקדמות, דרך הנציגים של החוג באגודה, או אפילו "סגנים" שלהם אם יש יותר מדי אנשים.
• עדכונים שוטפים בתקשורת, דרך אתר (ולא אתר שנראה כאילו הוא יצא מ-1995), יוטוב, וכמובן התקשורת המיינסטרימית: עיתונים, רדיו וטלוויזיה.

מעניין אם תהיה הפקת לקחים כלשהי. ויותר מזה, מעניין אם זה יעבוד: השבתה של הלימודים בהמשך השנה, אם תהיה כזו, תהיה בעיה עצומה לציבור הסטודנטים, כי היא תגרור בעצם את ביטול השנה כולה. כמובן שזה משהו דורש קורבן אישי גדול לא אומר שלא שווה להאבק עבורו, אבל זה יהיה מאוד קשה לשכנע את הסטודנטים הישראלים בזה, כי נהוג אצלנו שכל אחד דואג רק לתחת של עצמו, ואחריו המבול. מה יקרה לילדים שלך? "יהיה בסדר". שאני אקריב שנת לימודים שלמה בשביל משהו ערטילאי כמו "העתיד"?!?! מה אני, פראייר? אנחנו בישראל, גבר! אולי בכלל לא יהיה עתיד, אז למה להשקיע בו?