לפני 20 שנה, אם היית רוצה להתקשר למישהו כשאתה באמצע נסיעה, היית צריך לעצור ולחפש טלפון ציבורי. היום, זו נראית דרישה מגוחכת – אתה פשוט שולח יד לסלולרי שלך, שיושב בדיבורית, ומחייג. גם באמצע הרחוב, גם בכל חור אחר. להגיד למישהו "אתה חייב לחפש טלפון כדי להתקשר" זה כמו להגיד לו להשתמש בחשבוניה. האמת, זה אפילו יותר גרוע, כי לדעת לחשב בלי מחשבון זה תורם למשהו בחיים, בעוד שללכת לחפש טלפון רק תורם לבזבוז זמן.

באותו אופן, לפני עשר שנים, אם היית רוצה לראות פרק של תכנית ששודר אתמול בארה"ב או אנגליה, היית צריך לחכות כמה חודשים (לפחות…) עד שאחד מגופי השידור יקנה את העונה, וישדר את הפרק, אם בכלל הם היו קונים אותו. או זה, או שהיה לך איזה קרוב משפחה או חבר בחו"ל שהקליט לך ושלח לך קלטות, אבל זה טירוף.

ושוב, באותו אופן – כיום, לדרוש ממני לחכות עד שאיזה מנהל של איזו חברה מחורבנת תחליט לקנות את הסדרה הזאת, ולשדר אותה, ועוד להיות מול הטלוויזיה בשעה שהוא קבע, או לזכור לשים את הוידאו (או הדיוידי) שיקליט… דרישה מגוחכת, מפגרת, ויותר מזה – בלתי אפשרית. כי מרגע שקיימת האפשרות, אי אפשר לדרוש את זה. ממש כמו לדרוש לא לדבר בטלפון הסלולרי.

החברות שמפיקות את כל התוכן הזה חייבות להכיר בזה שאנשים כבר לא מוכנים להתאים את עצמם ללו"זים שלהם – לא לתאריכי השידור ולא לשעות השידור. אין טעם להלחם בזה. צריך להתאים את עצמך. כשהטלוויזיה פרצה לשוק, תחנות הרדיו חששו מהמתחרה החדש, אבל בסוף הן ידעו להתאים את עצמן ולשרוד. "הוט" או "יס" לא יכולות לדרוש ממני לחכות עד שהן יואליו בטובן לקנות את "Heroes" ולהתחיל לשדר אותו (אני יודע שיס כבר התחילה), אני רוצה לראות את הפרק ששודר אתמול בארה"ב, אצלי היום, וב-2 בלילה, עם הפסקה של רבע שעה באמצע, סתם כי בא לי. פעם זה היה בלתי אפשרי. היום זה כבר לא. וזו המציאות.