איזה באסה. התחלתי לכתוב וקרס לי השועל בגלל ה-upload applet של פייסבוק.

בכל אופן, אני ביפן. מאוד שמח שהבאתי את הלפטופ, למרות שכמה אנשים אמרו לי שלא כדאי. בשביל מה קניתי מחשב ששוקל קילו, לא?

אני יושב במלון, מעלה תמונות לגלריה, וכותב. השעה 4:50 בלילה, ואני ער כי ישנתי שנת ערב ארוכה. ב-6 אני מעיר את גיל ונלך להסתובב בטוקיו, כנראה באקיהברה (אזור הטכנולוגיה והמיגנובים של טוקיו). המלון נחמד, ליד תחנת הרכבת Ueno. מבחינת החדר, הוא ממש אחלה, והבחורות בקבלה היו מאוד נחמדות, רק חבל שהאנגלית שלהן שבורה לחלוטין. ז"א, היא יותר טובה מזו של הרבה אחרים שנתקלנו בהם, אבל עדיין, קשה לתקשר. אני חושב שהאנגלית של עובדי הקבלה בבתי מלון ברמה דומה באירופה, למשל, היא יותר טובה. אבל לא נורא.

יש פה אינטרנט חופשי (ומאוד מהיר!), אבל לא WiFi אלא שקע של רשת בחדר. מזל שהייתי פסיכי והבאתי כבל רשת איתי, אע"פ שהם משאילים כבלים בקבלה (או כבלה?). זה קצת מוזר, הנחתי שביפן יהיה וויפי בכל מקום, כי טכנולוגיה וכאלה.

מבחינת העיר – עוד לא ראינו הרבה ממנה. נסענו משדה"ת נריטה לטוקיו ברכבת נריטה אקספרס, והנוף היה מאוד אירופי מבחינת הטבע (הכל ירוק ומזג אוויר אפור), ומדכא מבחינת הבניינים. למה אני מתכוון? רוב הבניינים שראינו הם גושים מדכאים וחסרי השראה, וזה לא שאני כזה חובב אדיכלות, אבל אלו פשוט בניינים משעממים. גוש חום, גוש אפור, גוש לבן, וכל הבניין אחיד. בטוקיו עצמה (באזור תחנת Ueno ותחנת Okachimachi שהסתובבנו בינהן) המצב קצת יותר טוב, כי בחלק מהרחובות שאתה מסתובב בהם יש חנויות ובתי אוכל וכו', ואז זה מעניין, אבל יש לא מעט רחובות שנותנים תחושה של דרום תל-אביב, ז"א אפור ועצוב. הבדל חשוב הוא שהכל נקי ומסודר. אין מדרכות מבוקעות ושבורות ועקומות, אין סימנים מחוקים על הכביש, והלכלוך הכמעט יחיד הוא מסטיקים שחורים דבוקים על המדרכה (וגם זה פחות מבארץ). בסה"כ לא הייתי רוצה לגור פה, אבל לא הייתי מתנגד שיהיה נקי ככה בארץ.

כשהלכנו לתחנת אוקצ'ימצ'י, שהגענו אליה במקרה כשהסתובבנו (עוד מעט תדעו למה), היינו רעבים וראינו מאפיה קטנה בשם Loaf (יש להם יחס מעניין לאנגלית – מצד אחד, המון אנגלית כמו בישראל כי זה נחשב "מגניב" לכתוב באנגלית סיסמאות וסלוגנים ושמות חנויות, ומצד שני – לא כתוב על מוצרים באנגלית כמו שכתוב בארץ וגם לא על שלטים של רחובות חוץ מההכי גדולים, שלא כמו בארץ). נכנסנו אליה, וראינו שם כל מני דברי מאפה מוזרים (תראו בתמונות). אני לקחתי איזה מין לחמניה עם בייקון, וגיל לקח משהו עם ביצת עין. בנוסף, לקחנו משהו שנראה כמו לחמניה עם שניצל כלשהו, שהסתבר כשניצל תפו"א – פשוט פרוסת תפו"א מצופה ומטוגנת. היה טעים, צריך להביא את זה לארץ על תקן תחליף לצמחונים. זה היה האוכל האמיתי היחיד שלי היום.

למה הסתובבנו בעיר? נתחיל מההתחלה. אני וגיל (שטס איתי) נחתנו באזור 9 בבוקר, ואחרי הסידורים בשדה"ת הגענו למלון בערך ב-12 בצהריים, ומה גילינו? הצ'ק אין בשלוש! אנחנו מסריחים מכ-20 שעות במטוסים ושדות תעופה, ואין חדר, ועל כרן אין מקלחת. אחרי שהתבאסנו לרגע, החלטנו להחליף חולצות, להשאיר את התיקים הגדולים במלון וללכת להסתובב. עצרנו לרגע בעמדות האינטרנט בלובי, שיש בהן רק יפנית. מזל שאני מכיר את ווינדוז טוב, אחרת הייתי בוכה שם. האמת שנתקעתי קצת, כי עלה לי ה-IME היפני והכל התחיל לצאת בקנג'י או הירגנה או מה שזה לא היה. רק כשסיימתי מצאתי את הכפתור שעוצר את זה. כתבתי מייל לכמה אנשים בארץ דרך gate2home.com, עם מס' הטלפון המקומי ששכרנו ועם הודעה שהכל בסדר ואנחנו חיים.

הסתובבנו, הלכנו לרחוב הראשי, ראינו מקדונלדס וחיקוי-קפה-נטו (עם אותו פונט!) והמון מסעדות שיש להן בחלון הראווה עותקים מפלסטיק של המנות שלהן. נכנסנו לאיזה מתחם סמטאות של חנויות. הרבה זבל במחירים יקרים יחסית (לא בטירוף, אבל לא שווה ביחס לארץ). משם יצאנו לתחנת אוקצ'ימצ'י (ראו למעלה). אגב, בתחנה שליד המלון (אואנו) יש פאב אירי, ואני חייב לגרור את גיל לשם, לראות איך זה פאב אירי ביפן. איכשהו, הפרשנות היפנים לאוכל המערבי הרבה יותר מעניינת אותי מהאוכל המסורתי.

טוב, נגמר לי מה לכתוב בינתיים. אולי אכתוב עוד מחר. לילה טוב!