בשנים האחרונות הוא אהב להקרא "אסף רוז", אבל בשבילי הוא תמיד יהיה אסף רוזנרוט – רוזי.

לפני עשור, כשהיינו בתיכון, היינו חברים מאוד טובים. שיחות של שעות לתוך הלילה. מדברים על כלום ועל הכל… אתם יודעים.

הכרתי אותו באולטינט, והוא גם היה שותף להקמתה של "אולטינט החדשה", שלא לומר, הכוח המניע מאחורי הקמתה. לא היה לו חלק גדול בצד הטכני של זה, אבל אני חושב שלולא היוזמה שלו, זה לא היה קורה. האם זה היה טוב או לא טוב ל-FTN הישראלי, אני לא יודע. לנו, שהיינו שם, זה היה טוב. זה גם לא המקום לדון בזה.

אחרי התיכון, כשהתגייסתי, קצת התנתק ביננו הקשר. אסף עשה שנת שירות, קורס טרום-צבאי, ואח"כ התגייס גם כן ליחידה שלי. מדי פעם הייתי רואה אותו בבסיס, אבל לא הרבה – מי שמכיר את הבסיס המדובר יודע כמה הוא גדול, ואנחנו היינו די רחוקים זה מזה.

אסף היה בחור מיוחד. אידיאליסט. בדיעבד, כבר באולטינט היה אפשר לראות את זה (נניח, בזה שהוא דחף להקמתה של "אולטינט החדשה", אבל לא רק), אבל רק אחרי הצבא זה באמת "התפרץ" אצלו. אני זוכר שהוא דיבר איתי אחרי שהוא השתחרר, רצה להקים איזו פלטפורמה מוזיקלית מעניינת ומגניבה. מעולם לא התחברתי לסגנון הפולקי שהוא אהב ויצר (כמוזיקאי), אבל מאוד התחברתי לרעיונות שהוא הציג לי אז, או לכל הפחות חשבתי שזה משהו שצריך להתקיים.

בשנים האחרונות היינו בקשר לעתים רחוקות. בערך פעם בחצי שנה, אסף היה מרים טלפון, והיתה קולחת ביננו שיחה של שעה כאילו השיחה הקודמת היתה רק לפני שבוע. אני לא בנאדם ששומר על קשרים בד"כ, וגם פה אני הייתי הצד הפסיבי, במיוחד בגלל שאסף לא כ"כ אהב את הסלולרי שלו, ועבר דירה כמה פעמים במהלך השנים האלו, אז לא כ"כ היה לי כוח להתקשר ולנסות לתפוס אותו… לא שזו הסיבה העיקרית, כמובן. כמו שאמרתי, אני לא בנאדם שמתאמץ לשמור על קשרים.

היינו מדברים על היוזמות השונות שלו. כמו שאמרתי, הוא היה אידיאליסט, ובניגוד לאידיאליסטים מחורבנים (כמו כותב שורות אלה), הוא גם עשה משהו בקשר לזה. חי את החיים הקהילתיים, האורגניים. ארגן ארועים שישפרו את העולם. הקים עמותה. למרות שאני לא מתחבר לתרבות ההיפית-אורגנית, אני מאוד מתחבר ללנסות להפוך את העולם בכלל, וישראל בפרט, למקום יותר רגוע, נחמד, ידידותי לסביבה, וכמובן, ידידותי לאדם הקטן. לכן תמיד שמחתי לשמוע על מה שהוא עושה ומארגן, ולמרות שלא השתתפתי, שמחתי לעזור כשהייתי יכול (בהקמת האתר, למשל, וביעוץ טכני למשהו שבסוף לא הבשיל).

לפני שבועיים, אסף טייל ליד מצפה רמון, החליק ונהרג. לצערי, שמעתי שמדובר בו רק אחרי ההלוויה, כי לא פרסמו את שמו בתקשורת, אבל כמה ימים אחר כך הלכנו (כל חברי אולטינט שהכירו אותו) ועלינו לקברו. זה היה רגע מוזר – הייתי בהרבה פגישות אולטינט בעבר, בהרכבים שונים ומשונים, ואפילו כבר היתה אחת ש"נערכה" סביב קבר טרי (וגם אז זה היה כואב ובלתי-יאמן כמו עכשיו), אבל מכיוון שאולטינט למעשה לא קיימת כבר יותר משנה לכל הפחות, והרבה יותר באופן מעשי, אני מניח שלא ממש דמיינתי את פגישת אולטינט הבאה. אולי כאיזה מפגש נוסטלגי בעוד אי אלו שנים, אולי בחתונה או אפילו ברית… אבל בטח לא סביב קבר.

עוד דבר שהעניק לארוע המצער הזה טעם מוזר בשבילי היה המרחק הגדול בין כמה שהיינו חברים טובים פעם (בתקופה ההיא, הוא היה אחד האנשים הקרובים אלי ביותר) לקשר הרופף שהתקיים ביננו בזמן האחרון. הרגשתי שחוץ מזה שאני מתאבל על אסף כאדם נהדר, אני מתאבל על חברוּת שבכל מקרה כבר לא היתה חוזרת לעולם.

אבל כך או כך, אסף, אני לעולם לא אשכח אותך.

עולות לי דמעות בעיניים כשאני כותב את זה.

יהי זכרו ברוך.