אני צופה בוידאואים ביוטוב של שביתת התסריטאים בארה"ב, וקורא על זה בוויקיפדיה (ומתעצל לתת לינקים, סילחו לי), ואני אומר לעצמו, יא אללה, המרצים פשוט לא יודעים לשבות. וגם הסטודנטים בשנה שעברה לא ידעו.

בכלל, נראה לי שתרבות האיגודים המקצועיים בארה"ב היא הרבה יותר בריאה מאשר בישראל. פה, איגוד מקצועי זה משהו שמריח כמו ספלי קפה עבשים במסדרונות המעופשים של ההסתדרות, בעוד שאצלם זה משהו שהרבה אנשים מרגישים שהוא קרוב לליבם. יש קטע כזה שכשיש שביתה, מפגינים ליד הכניסה למקום העבודה, ויש נוהג שגם מי שלא שובת בעצמו, מסרב לחצות את ה-picket line. סוג של סולידריות. וגם, יש קטע שנהגים שעוברים ליד מקום הפגנה מתבקשים לצפור אם הם תומכים בשביתה.

עוד קטע חשוב שראיתי זה של-WGA (גילדת הכותבים של אמריקה) יש תכנית אקטיבית לשביתה, מעבר למו"מ. קודם כל, השביתה התקבלה בהצבעה של כל האיגוד, ולא רק הנציגים (נקודה שהועלתה נגד הסטודנטים בשנה שעברה), אבל מעבר לזה, חברי האיגוד משתתפים בהפגנות באופן מאורגן: ההנהגה של האיגוד מארגנת תורנות הפגנה במקומות מסוימים, כמו ליד הבניינים של רשתות הטלוויזיה או ליד האולפנים הגדולים, כך שדואגים שתהיה המשכיות כלשהי במחאה. לפי וויקיפדיה, הם גם מינו "אחראים אזוריים" לשביתה, שכל אחד מהם מעדכן קבוצה כלשהי של חברי איגוד על ההתקדמות והפעילות, מה שמשאיר את כולם מעורבים. כל זה מלווה בהסברה מקיפה של הדרישות העיקריות שלהם, בצורה פשוטה, נוקבת וברורה.

אני לא יודע מה לגבי המרצים, אבל אני חושב ששביתת הסטודנטים שהיתה בשנה שעברה (ואולי תחזור על עצמה שוב השנה, כי מסתמן שהממשלה תיסוג מההסכם שנחתם) היתה יכולה להראות שונה לגמרי אם היו לומדים מהמודל הזה. הנה כמה הצעות לשביתה הבאה, אם תהיה:

• לפני השביתה: הצבעה של כל הסטודנטים. לפני ההצבעה: הסברה מקיפה ומתומצתת ככל האפשר על הסיבות לשביתה, לא בצורה תעמולתית אלא בצורה עובדתית (אתם יודעים מה ההבדל).
• בהנחה שהשביתה תאושר בהצבעה, הארגון של השביתה צריך להיות אקטיבי. הפגנות קבועות בתורנות, לפי חוגים ושנים (כך שתפגין עם חברים שלך) ו/או לפי מקום מגורים (כדי שלא תיסע מאילת להפגין בתל-אביב).
• פניה לאיגודים אחרים בתחומים קרובים לקבלת הצהרות תמיכה. סולדריות מעודדת את החברים השובתים ותורמת לאמינות בדעת הקהל (שהיא מה שקובע בסופו של דבר איך יתייחסו אליך בממשלה, לא דברים כמו "צדק" או "יושר").
• עדכונים שוטפים לקהל הסטודנטים על ההתקדמות, דרך הנציגים של החוג באגודה, או אפילו "סגנים" שלהם אם יש יותר מדי אנשים.
• עדכונים שוטפים בתקשורת, דרך אתר (ולא אתר שנראה כאילו הוא יצא מ-1995), יוטוב, וכמובן התקשורת המיינסטרימית: עיתונים, רדיו וטלוויזיה.

מעניין אם תהיה הפקת לקחים כלשהי. ויותר מזה, מעניין אם זה יעבוד: השבתה של הלימודים בהמשך השנה, אם תהיה כזו, תהיה בעיה עצומה לציבור הסטודנטים, כי היא תגרור בעצם את ביטול השנה כולה. כמובן שזה משהו דורש קורבן אישי גדול לא אומר שלא שווה להאבק עבורו, אבל זה יהיה מאוד קשה לשכנע את הסטודנטים הישראלים בזה, כי נהוג אצלנו שכל אחד דואג רק לתחת של עצמו, ואחריו המבול. מה יקרה לילדים שלך? "יהיה בסדר". שאני אקריב שנת לימודים שלמה בשביל משהו ערטילאי כמו "העתיד"?!?! מה אני, פראייר? אנחנו בישראל, גבר! אולי בכלל לא יהיה עתיד, אז למה להשקיע בו?

יש גישה ניהולית שנפוצה ברוב העסקים (בישראל, לפחות. ונראה לי שגם בתאגידים בינלאומיים) שאומרת שמה שהארגון צריך לדאוג לו זה הגדלת רווחיו עד למקסימום האפשרי, וזהו. לא בריאות הציבור, איכות הסביבה, אתיקה וכו' – על אלו צריכה לפקח המדינה, ואם זה חוקי – אנחנו נעשה את זה, גם אם זה מסריח.

הייתי רוצה לדעת: איך התפתחה הגישה הזאת לכדי קונצנזוס? מתי זה נהיה לגיטימי שאתה (או החברה שלך, לא חשוב) צריך להיות הכי אינטרסנט שאפשר, והמדינה צריכה להגביל אותך עד כמה שאפשר? הרי מודל הרבה יותר הגיוני זה ארגון שמפקח על עצמו, שומר את עצמו אתי (ethical, לא with me), על מוצריו בריאים, על משאבי הסביבה, וכו'. ארגון שיעשה את זה למעשה לא יעודד את המדינה להכנס לתחתונים שלו.

יש מקרים בהסטוריה שבהם ארגונים פיקחו על עצמם כדי להמנע ממעורבות שלטונית, כמו קוד הקומיקס וקוד הייז (בקולנוע, שהוחלף ע"י הדירוגים שאנחנו מכירים כיום), אבל כיום אני לא רואה את זה קורה. אולי רק על הנייר, אבל מעשית, צורת העבודה בהמון מקומות היא לזיין את הלקוח ו/או את הסביבה ו/או את הספקים כמה שאפשר בלי שזה יהיה לא חוקי. אני חושב שזה כי לא מפחדים יותר מהמדינה, כי הפיקוח והאכיפה כמעט לא קיימים, ובשביל אדם פרטי, או אפילו עסק קטן, לתבוע מישהו אחר על שירות לקוי או איחור בתשלום זה לא משתלם, כי זה סיפור ארוך, מייגע ויקר.

אבל גם בלי אכיפה והפחדה, יש פה בעיה של מוסר. זה נהיה לגיטימי חברתית להיות שמוק. אף אחד לא מצפה מהמוסכניק שלו שלא ינסה לדפוק אותו, או מהאינסטלטור, או מהחברה הסלולרית. אתה פשוט מניח שהם מנסים לדפוק אותך, בד"כ בצדק (אם להאמין לשמועות, למרות שאני מכיר בעלי מקצוע ישרים, כך שלא ראוי להכתים את כולם), ואיכשהו כולם בסדר עם זה. מקבלים את זה כנתון. פה ושם מבליחה איזו מחאה בזעיר אנפין שמצליחה יותר או פחות, פה ושם קופץ איזה ח"כ או שר ומעביר חוק או תקנה שמגבילה את היכולת של עסקים לדפוק את האזרח הקטן (או העסק הקטן), אבל בסה"כ, כולם מקבלים את זה. אנחנו אפילו מקבלים את זה שהמדינה דופקת אותנו. הרפואה הציבורית מסריחה? ככה זה… נעשה ביטוח משלים, נקבע תור לרופא במדיקל סנטר. המים בברז מורעלים ויש להם ארומה של אגן חמצון? נקנה מים מינרלים. זה פשוט מקובל. למה זה ככה? אני לא מבין את זה.

אני מנסה להצמד למקומות הוגנים, שאני מרגיש שלא מנסים לדפוק אותי אצלם. שיודעים שגם אם בעסקה נתונה הם הרוויחו עלי שקל פחות, אני אבוא שוב, כי הם טובים. האמת, אני אפילו מוכן לשלם יותר בשביל זה. אני קונה את הבשר שלי במעדניה, שבממוצע פעם או פעמיים בשנה יוצא שאני מקבל מהם משהו לא טוב (בכל זאת, בשר, אי אפשר 100%), וגם אז הם מחליפים בלי לשאול שאלות. את הירקות אנחנו קונים בחנות קצת יותר יקרה מהסופר, אבל לא צריך לנבור חצי שעה בערימה בשביל למצוא שלוש עגבניות טובות או שלושה תפוחים טובים. הרשימה ממשיכה, אני לא רוצה להתחיל לפרט פה הכל, אבל הנקודה היא שיש דרך אחרת. ולשתי החנויות האלה יש הרבה לקוחות קבועים, שבאים אליהן בדיוק מהסיבות האלה. זה רק מראה שזה לא חייב להיות ככה.

דרך אגב, שמעתי טענה נגדית שאומרת שחברה ציבורית חייבת לדאוג קודם כל לבעלי המניות, ז"א, להגדיל את רווחיה למקסימום. אני עדיין חושב שזה בולשיט, כי מי אמר שחברה הוגנת תרוויח פחות? אולי היא תרוויח פחות על כל עסקה, או תרוויח פחות בשנה-שנתיים הראשונות, אבל זה לא מודל שהוא פגום מיסודו, או משהו כזה. להיפך, אני חושב שבשוק הישראלי כיום, חברה שהצרכנים ירגישו שלא מנסה לדפוק אותם כל הזמן רק תפרח, כי היא תבלוט בשטח בלי להתאמץ. ולא, ע"י פרסום אי אפשר ליצור את התחושה הזאת (כמו שאפשר לראות מהקמפיינים הפתטיים של בזק ואורנג', אם לבחור סתם שתיים). צריך באמת להיות כזה.

סדרת סרטונית תחת הכותרת "כוסית נלחמת בדואר זבל" בפליקס. מה זה לעזאזל? למה זה קיים? מה הם מנסים להגיד?

התשובה "כי היא כוסית" לא מספיקה, לזה הגעתי לבד.

בהקשר של שביתת המרצים, ראיתי שעולות מדי פעם טענות שעיקרן הוא שלא משנה אם מסכימים עם טענות המרצים או לא, הסטודנטים צריכים להתנגדת לשביתה שלהם, כי היא פוגעת רק בסטודנטים. הטענה הזאת היא בהכרח או מטומטמת או רמאית, ואני אסביר:

אם אתה באמת מסכים עם המרצים, או לפחות לא מתנגד לטענותיהם העיקריות מספיק בשביל לומר שכל המאבק שלהם לא מוצדק (ולא רק בגלל איך שהוא מתנהל), אז וודאי תסכים שהם חייבים לבחור בדרך מאבק שתוביל לתוצאות. הם מנסים דיונים כבר כמה שנים וכלום לא יוצא מזה, אז חייבים שביתה. אז השאלה היא מה להשבית. אם אכן לא נרצה שהמאבק יהיה "על גב הסטודנטים", אז אפשר להציע שהם ישביתו את המחקר, ורק ילמדו. הבעיה עם ההצעה הזאת הייא שזו הצעה מטומטמת (אפשרות מס' 1), כי אין מצב שמישהו שחי במדינת ישראל מספיק זמן בשביל להיות סטודנט, לא יבין למה משרד האוצר לא ישים על השבתה של המחקר האקדמי באוניבסיטאות, גם אם היא תימשך שנתיים. זה פשוט לא יזיז להם, ולכן אי אפשר להציע דרך פעולה כזאת.

אם, לעומת זאת, אתה לא מסכים עם הטענות והדרישות של המרצים כלל, ולכן כל המאבק שלהם הוא לא קביל בעיניך (גם אם זה היה ע"י הוספת שעות לימוד או ע"י חלוקת שוקולד), אז מן הראוי שתתקוף אותו באופן ענייני לנקודות המחלוקת שיש לך עם המאבק, ולא תזנב בו בצורה פחדנית ותנסה לשתול לאחרים רעיונות מטומטמים בראש, כמו ש"כן יאבקו, אבל לא על גב הסטודנטים", כי לטעון שזאת המחלוקת שלך, כשהיא בעצם משהו אחר, זו רמאות (אפשרות מס' 2).

קיימת, כמובן, אפשרות שלישית, שהיא השבתה של הלימודים והמחקר והכל, ז"א, השבתה מלאה של עבודתו של סגל הבכיר. למען האמת, אני לא רואה מה ההבדל בין זה ובין השבתה של הלימודים בלבד, כי (א) מה זה יהיה יותר טוב לסטודנטים ו(ב) למה זה יותר ישפיע על האוצר. מי שמציע את זה רק רוצה שהמרצים גם יפגעו בעצמם בשביתה ולא רק בסטודנטים, שזה קצת דבילי, כי מה זה משנה לך כסטודנט אם המרצה שלך מקבל משכורת בזמן שהוא מלמד אותך, או לא? אני לא מאמין שזה יגרום להם לקצר את השביתה או משהו כזה, כי הם יהיו לחוצים לחזור לעבוד.

רשת "ספגטים" ידועה בתור רמת ביניים בין מסעדות איטלקיות אמיתיות, כמו "טאבולה" ו"פסטה מיה", לבין פאסט פוד כאילו-איטלקי כמו סבארו (ואם תלחצו על הלינק תראו כמה טוב הזכיינים הישראלים יודעים אנגלית). ככזאת, מדי פעם אני אוכל שם – הם לא רעים, בסך הכל. עם זאת, ככל שאכלתי שם יותר, ככה התחלתי להשתעמם יותר ויותר מהתפריט שלהם. היו להם מנות טעימות, אבל לא כ"כ הרבה מהן, ולא מספיק טעימות בשביל שאני ארצה לאכול אותן שוב ושוב בלי להשתעמם. עד היום.

היום ביקרתי בספגטים רעננה עם אבא שלי, וראיתי בתפריט מנה חדשה: "אלה קאצ'טורה", שהרוטב שלה מוגדר "תבשיל בשר בירקות שורש, עשבי תיבול ומעט שמנת". אמרתי לעצמי, זה יכול להיות או ממש טוב, או ממש רע. שאלתי את המלצרית והתיאור שלה נשמע לי טוב, אז ניסיתי. זה הגיע לשולחן:

אלה קאצ'טורה. כן, זה טעים כמו שזה נראה.
(התמונה מאתר ספגטים, ליחצו לגודל מלא)

התחלתי לאכול את זה והייתי בשוק! טעם של תבשיל בקר – יש! עושר של שמנת – יש! הרבה בשר (עקב אכילס של רוב המנות מהסוג הזה) – יש! אני חושב שמצאתי את המנה שלא יימאס לי לאכול בכל פעם שאני בספגטים. זה קורה פעם בחודשיים בממוצע, אם לא יותר, אז זה סביר. בכל אופן, אני ממליץ.

כן יירבו.

דורה כתבה על האתר החשוד ניידות.נט, ועל כל מה שמאחוריו. להלן תגובתי:

OMG, דורה, את כ"כ צודקת, ואני חושב שזה מבחיל אפילו ש"הם עושים את זה כל הזמן" ו"כולה שיווק". שיווק שיווק, אבל הם מנסים להטעות אנשים. מנסים לחבל ביכולת שלהם לקבל החלטות מושכלות ע"י הטייתם, בין אם באמצעות מספרים מבלבלים וחלקיים, ובין אם על ידי קישור לאלמנטים "רגשיים" כמו משפחה, בית, וחרא כזה, או להגיד ש"הכוכב זה אתה". אפשר למרוח ליפסטיק על החזיר הזה עד מחר אבל הוא עדיין יסריח, הם מנסים להטעות, ואם זה היה כ"כ תמים ולגיטימי כמו שמנסים לצייר את זה, לא היו עושים את זה כאילו זה משהו אחר.

וזה לא כאילו אני, אדם פרטי, אפתח אתר שלא יגלה את מטרתו האמיתית. זכותי, וגם זכותם (מבחינה חוקית. אני מניח. אינני עו"ד). הם חברה מסחרית, ציבורית, גדולה וחסרת רגשות, ויותר מזה: הם זכיין של מדינת ישראל, מה שאומר שהם חלק מאוליגופול מאוד מצומצם של חברות סלולר, שכל מי שעיניו בראשו רואה שאין בינהם תחרות ב-99% מהזמן ומהנושאים. אותו הדבר בדיוק יכול להאמר לגבי הבנקים, חברות הביטוח, וכו'.

ועל כן, בא לי להקיא על כולם.

זה מעורר בי תהייה נוספת: מה קורה אם אני חושב שמישהו ממש מגעיל, ומחליט להקיא עליו? נניח, חבר כנסת מסוים? לא שאני אי פעם אעשה את זה, אבל מעניינת אותי השאלה המשפטית. נניח שלא אמרתי לאף אחד בעולם אי פעם שאני אפילו חושב שקיימת אפשרות לעשות את זה או שיש לי רצון לעשות את זה, ואי אפשר להוכיח ממעשיי האחרים שהיתה לי כוונה לעשות את זה. פשוט הייתי שם, עמדתי ליד האדם, ואז תקפה אותי בחילה נוראה והקאתי עליו. אפשר לעשות לי משהו? לא נראה לי הגיוני שכן… להקיא זה לא משהו ששולטים בו, בגדול. לא? או לפחות, לא משהו שהחוק יכול לדרוש ממך לשלוט בו.

(איך דרדרתי את הפוסט הזה מנושאים כלכליים-מוסריים להפרשות. איזה כיף!)

באנגלית, יש כמה תארים שאפשר לייחס למשהו שאתה חושב שהוא גרוע. אני רוצה לדבר על כמה מהם, שעלולים להחשב ע"י אנשים למעליבים. נניח שאני רוצה לומר שטלפונים סלולריים הם גרועים, לא מבחינה טכנית, אלא פשוט, מעפנים, כמו שהייתי אולי אומר בעברית:

(1) Cellphones are gay.

ככה אני יכול להגיד לאדם "אני לא הייתי רוצה טלפון סלולרי, אני חושב שהם דפוקים. כקונספט". עכשיו, יכולים לבוא אנשים ולומר, היי, אתה מתייחס ל-gay כאילו זה דבר רע. אתה משתמש בתכונה הזאת כדי לתאר דברים רעים, משמע, אתה חושב שלהיות הומוסקסואל זה רע. אוקיי, נבחר מילה אחרת, יותר מקובלת, יותר ותיקה בהקשר הזה:

(2) Cellphones are lame.

עכשיו אני חושב שרוב האנשים לא היו מתלוננים. ולמה בעצם? הרי גם lame זו תכונה. יש הרבה אנשים צולעים בעולם, למה אני אומר שהם גרועים ומתייחס אליהם כמשהו רע? אפשר לטעון שצליעה זה באמת משהו רע, נכות, בעוד שהומוסקסואליות זו פשוט תכונה של בנאדם, כמו צבע שיער או גובה, ושאין משהו רע בזה כשלעצמו. אני מסכים כמובן, אבל לצורך הדיון, אני אומר שיש אנשים בעולם שהיו מעדיפים להיות צולעים ואף יותר מכך, למשל קבצנים שמטילים בעצמם מומים כדי שיקבלו יותר כסף. מהצד השני, אני בטוח שיש לא מעט הומוסקסואלים בעולם שהיו רוצים להיות סטרייטים; יש אפילו כאלה שהולכים לכל מני מקומות ש"מרפאים" אותם, בד"כ כל מני נוצרים מטורפים. אז אי אפשר לומר שיש בין התכונות הבדל של שמיים וארץ. הן שונות, אבל אף אחת מהן לא במובהק רעה או במובהק טובה, אולי אחת יותר רעה מהשניה, אולי לא, אבל זה בטח לא חד משמעי.

ננסה מילה אחרת:

(3) Cellphones are weak.

שכיח בעיקר בסאות'פארק. גם פה יש לנו תכונה, יותר כללית, פחות חד משמעית. מהי חולשה? האם אנשים חלשים פיזית? האם אנשים חלשים נפשית? למה ראוי להשתמש בתכונה שלהם כציון לגריעוּת? נכון, באופן כללי עדיף להיות חזק מאשר להיות חלש, בכל תחום מסוים, אבל עדיין, אם מלומר על משהו שהוא גיי אפשר ללמוד שאתה מפלה הומוסקסואלים, לבטח מזה שאתה אומר על משהו שהוא חלש אפשר ללמוד שאתה מפלה חלשים! ואי אפשר לומר שהחלשים הם לא קבוצה חלשה, זאת סתירה לוגית וסמנטית. ננסה משהו אחר:

(4) Cellphones are bad.

מה עם "רע"? האם זה בסדר להפלות אנשים רעים? להם אין זכויות? אז נכון, רע זה רע, אבל בטח יש אנשים שאני מחשיב רעים, או רעים במידה כלשהי, שאוהבים את התכונות שאני מחשיב רעות. אנשים שדוקרים אנשים אחרים במועדון בד"כ לא יחשבו שהם עשו משהו רע, הוא הסתכל לא יפה על החברה שלהם או משהו, הם אחלה-גברים! אני חושב שהם רעים. אז זה לא כזה חד משמעי פתאום… אז למה מותר לי לעשות את זה? מה, רוע זו פחות תכונה אנושית מהומוסקסואליות? או מצליעה?

התשובה: כן! למה? כי "רע" היא מילה שיש לה משמעות קצת שונה עבור כל דבר שאותו היא מתארת. כשאני אומר על אדם שהוא רע, אני לא מתכוון לאותו "רע" שאני מתכוון אליו כשאני אומר שסרט כלשהו הוא רע,  או שמכונה כלשהי היא רעה. אלו שלוש משמעויות שונות של "רע", ויש עוד אינספור. אבל זאת לא מילה כ"כ מיוחדת. זוכרים של-lame כמעט אין מתנגדים? למה זה? כי גם לזה יש כמה משמעויות, והמשמעות שמעניינת אותנו כבר טבועה חזק בשפה. כשאומרים על סרט שהוא lame, לא מתכוונים שהוא צולע ברגלו, מתכוונים שהוא מעפן. ולכן זה לגיטימי להשתמש בזה, כי חוץ מהדמיון הפונטי בין המילים, והשורש המשותף שלהן, אין בינהן כבר ממש קשר. אותו דבר עם gay: כשאתה אומר על משהו שהוא gay, אתה לא אומר "הוא כמו הומוסקסואל, והומוסקסואלים זה רע!". אתה פשוט מתכוון שהוא מעפן. אז נכון שיש לזה שורש שקשור להומוסקסואליות, אבל זו כבר לא המשמעות שיש למילה הזאת בהקשר הזה.

אז בפעם הבאה שאתם נרתעים משימוש במילה מסוימת, תחשבו: איזו משמעות באמת יש לה? ולא רק במילון. איזו משמעות יש לה בהקשר בו השתמשו בה. כי אם הופכים מילה כלשהי לטאבו, זה רק הופך לבדיחה. מה שצריך להיות טאבו זה הקונספט: האפליה על בסיס גזע, מין, נטיה מינית, דת וכו'. הם הדברים הרעים, לא הייצוג המילולי שלהם.

מישהי אמרה לי על משהו ש"זה קצת מגרה בהתחלה אבל אח"כ זה נהיה יותר מדי", אז עניתי לה ש"זה כמו סוודר – קצת מגרד בהתחלה אבל אח"כ זה נהיה יותר מדי".

ואז, כשבאתי לכתוב את זה בבלוג, היא התחילה לדבר על משהו אחר, אז אמרתי לה "hold these thoughts", והסברתי לה שאני אומר thoughts ברבים כי בטוח יש לה יותר מאחת כרגע בראש, כי היא אישה.

אם מעבירים אימייל בעזרת תמיסה מוליכה, יש שם יוני דוא"ל?

יונת דוא"ל (אילוסטרציה, מכאן)

בנרג כתבו על מפגשים של גולשי אינטרנט, כאילו זו תופעה חדשה ומרגשת בנוף הרשת הישראלית. הרשו לי לומר: הא!

אנחנו היינו שם קודם. מי זה אנחנו? אולטינט כמובן! באפריל 1997 נערכה פגישת אולטינט בגני יהושע בת"א, שהיו בה לפחות 50 איש, עם מדבקות עם שמם וכתובתם (97:200/xxx). חוץ ממנה היו עוד עשרות פגישות, רובן בקומה 2 שכוחת האל של התחנה המרכזית החדשה^*, ובשלב מאוחר יותר גם על הגג של עזריאלי, אבל אז הן היו יותר מצומצמות. יש המון תמונות, מיעוטן על הרשת, בעיקר כי אנשים ביקשו להסיר אותן (איך אתם נראיתם בגיל 15?).

כמובן שלפני זה, בתקופה שלפני שהייתי באולטינט, היו כל מני "פגישות מפעילים" ודברים כאלה, שהצביעו בהן על הפוליטיקה של הרשת, אבל למיטב הבנתי הן היו פחות ארוע חברתי ויותר משהו טכני.

בנוסף, היו המון מפגשים של תת-קבוצות מהרשת, בכמויות שאי אפשר למנות בכלל. הרבה מהאנשים האלה שהכרתי "דרך המחשב" הם כיום החברים הטובים ביותר שלי.

עכשיו זה בסה"כ גרסאות מפוארות יותר של מה שהיה אז. אורחים מחו"ל, מימון מסחרי, רישום מראש… תעשו לי טובה.

אנחנו היינו שם קודם.

* נפגשים בקומה 4 מול המקדונלדס, הולכים לקומה 2, מדברים, מצטלמים, מסבירים למאבטחים שאנחנו לא מתכננים פיגוע או התאבדות המונית, הולכים לבורגר קינג בקומה 3 (?), אוכלים, שרים Bohemian Rhapsody אל מול עינהם המשתאות של העוברים ושבים, ומתפזרים הביתה בתחבורה ציבורית (היינו ילדים חסרי רישיון).